אבי הסביר לי: "יהודי זאת לא קללה, זה שם של עם"

"נולדתי במוסקבה וגדלתי במשפחה משכילה ומתבוללת. אמא לא ידעה יידיש בכלל, המושגים ביהדות היו קלושים ביותר. אבי יוסף היה מהנדס רכבות ואמי סופיה ניהלה מחלקה של 200 איש במפעל לטקסטיל. היא היתה רכה ועדינה, ואף פעם לא הרימה עליי קול או יד.

"אחד מזיכרונות הילדות הכי מוקדמים שלי הוא מגיל 4-3, כשלראשונה קיללו אותי באמצעות המילה 'יהודי'. הכרתי קללות כמו 'אתה מטומטם', אבל את הקללה הזאת לא הכרתי. כששאלתי את הוריי ראיתי שהם נבוכים, ואז אבא הסביר לי: 'זאת לא קללה, זה שם של העם שאנחנו משתייכים אליו, בדיוק כמו שיש רוסים ואוקראינים'. פתאום הבנתי שאני נבדל מכל השאר, שיש לי זהות נפרדת, שאני לא יכול לברוח ממנה ושהשוני נתפס כשלילי.

"זיכרון ילדות מוקדם אחר שלי הוא הכלב הענק, השחור והאימתני שגדלתי איתו. כולם פחדו ממנו, אבל עבורי הוא היה חבר, עשה כל מה שאני אומר, אפילו רכבתי עליו. כשלקחו לי אותו כי אמרו שהוא מסוכן, אבא הביא הביתה כלב אחר, רועה גרמני יפה וגדול. גם עליו רכבתי ורתמתי אותו למזחלת השלג הקטנה שלי. כלבים גדולים הם אהבה גדולה שלי, מובנים באישיות של המשפחה. את האהבה הזאת קיבלתי מאבא, רק שאצלו זה היה גרוע יותר. הוא סיפר לנו: 'בילדותי ציידים הביאו לי זאב קטן מהיער, גידלתי אותו בבית והוא היה חיית המחמד שלי'. לנו זה נשמע טבעי. הזאב היה כמו בן משפחה, קצת קשה יותר לאילוף מכלב, אבל לא ראינו הבדל גדול, עד שנאלצו לקחת אותו כי חבב חזירונים ותרנגולות של השכנים.

1950. יאשה קדמי, בן שלוש, עם הוריו יוסף וסופיה במוסקבה | צילום רפרודוקציה: אוראל כהן

"בגיל 19 מכר נתן לי לוח שנה שהדפיס ארגון נתיב הישראלי (שפעל להעלאת יהודים לארץ) ליהודי ברית המועצות. ראיתי שם תמונות של צעירים בגילי והציפה אותי תחושה של שייכות. לא יכולתי להפסיק לחשוב שאם אני יהודי ויש מדינה יהודית, למה אני לא שם? קיבלתי החלטה עוד לפני שהבנתי אותה לגמרי. פתאום הרגשתי שזה הכי חשוב. הוריי פחדו מאוד מהנחישות שלי. הם אמרו לי: 'אתה הורס לעצמך את החיים, מסכן את העתיד של אחיך ואחותך', משום שבברית המועצות על היתקלות עם המשטר כל המשפחה היתה משלמת.

"הצלחתי לעלות בגיל 21, ולאחר שנה נאבקתי על אישור יציאה להוריי, כולל שביתת רעב מול בניין האו"ם בניו יורק. הם עלו לארץ, ולאחר מכן הייתי בטוח שהפרק הזה בחיי הסתיים. התגייסתי לצבא, אבל לא הייתי מסוגל להמשיך במסלול הלימודים. הכרתי את מנחם בגין כי הוא שילב אותי בקמפיין הבחירות שלו. אחרי הבחירות נפגשתי איתו ואמרתי לו שהמדיניות להעלאת יהודי ברית המועצות לא מספיק אקטיבית ותוקפנית. בגין אמר: 'אז לך תעבוד שם'. התחלתי מלמטה, מתפקידי שטח, עד שמוניתי לסגן ראש נתיב ולאחר מכן ראש נתיב. היום ברור לי שאלמלא מה שעשיתי בנתיב, כל העלייה של שנות התשעים לא היתה מגיעה לארץ. זה לא היה תפקיד ששאפתי אליו או תכננתי לעסוק בו, אבל בסוף היתה לו משמעות רבה".