השבוע/ בדרך לתרדמת

השבוע החל בזעזוע עם שני מעשי הרצח שבוצעו על ידי נערים, והמשיך ב"זעזוע" מהתרגיל של הצמד "ביבי מופז", שבקונסטלציה פוליטית אחרת (היפותטית כמובן) החיבור בין השניים יכול גם היה להיהגות כמו "בֵּייבִּי מופז", אבל אצלנו שיאי הסירחון מופזים ללא ניד עפעף ונמכרים לציבור במחיר של ממשלת אחדות. וזר לא יבין את הקצב המסחרר שבין "זעזוע" ל"זעזוע".

גדי ויכמן והנער אורגיל מואטי נרצחו על ידי צעירים ישראלים נטולי סף תסכול, המכונים במקומותינו ערסים. במדינת ישראל יש לא מעט ערסים, שמסכנים את חיינו אבל מערכת החינוך לא מסוגלת להתמודד איתם, מערכת האכיפה לא ערוכה לטפל בהם, ומשום כך אזרחי המדינה מתבקשים לא להעיר, לא להגיב, ולחנך את ילדיהם להתרחק מהם, שמא ייקלעו בשגגה לטפריו של הרוצח הבא.

שוב הזהרתי את אבי, המחנך המיליטנטי שלי, שלא להעיר למי שחולף על פניו ברחוב ויורק להנאתו. הפעם הוא שתק ונדמה היה לי שהבין שבקרב הזה הפסדנו מזמן. מיכל אלמנתו של גדי נמצאת בתחילת דרך הייסורים שלה. לבד מהעובדה שהיא נותרה לגדל בגפה שני ילדים קטנים, ממתין לה המשפט עם הזיכרון המחריד של הלילה האחרון והזיכרונות היפים מגדי, ולבסוף יגיע גזר הדין שעלול כמו במשפטים אחרים להסתיים בעסקת טיעון. נשמע נורא כשמתפשרים עם רוצחים, אבל במציאות העגומה של באר שבע סינדרלה לא נמלטה מהארמון אלא מזירת הפשע עם הרוצח ואחרי שנתפסה נשלחה למעצר בית.

בפוליטיקה עסקת טיעון מכונה דיל ולא משנה עד כמה הדיל מסריח פוליטיקאים מפתחים במהלך הקריירה שלהם תכונות של פילים תתרנים, שאם לא כן סיכוייהם לשרוד בג'ונגל הפוליטי אפסיים.

קומבינת אשל (האיש שעזב ב"כאילו" את לשכת ראש הממשלה) הדהימה את התקשורת אבל הציבור ברובו לא התרגש. הוא ממילא לא הבין למה הולכים לבחירות ועכשיו הוא כבר לא צריך להבין כי אין בחירות, ס-ת-ם... ניסוי צופרים, ביבי רצה לבדוק אם אנחנו זורמים אתו עד איראן. ועוד איך זורמים. הסקרים שאחרי עסקת הטיעון מעידים שהשמש זורחת על ראשו של ראש הממשלה. מופז לבדו ספג את הלעג ונתניהו ייצב את עצמו כמניפולטור מבריק. נראה שרק קומץ תמהונים (אנוכי ביניהם) לא קלטו איך הכנסת מתפזרת ונאספת לתוך כף ידו של ראש הממשלה כמו היה בית הנבחרים שלנו חבילת קלפים במשחק פוקר לילי.

הרוב הגדול של הציבור חושב שנתניהו הוא ראש ממשלה מצוין. הוא מדבר אנגלית רהוטה, מזגזג במקומות הנכונים, מפחיד את האיראנים ונבהל רק מהפייגלינים. הממשלה החדשה של נתניהו רחבה כמו הממשלה של פוטין למעט העובדה המצערת שאת הפייגלינים אי אפשר לשלוח לסיביר. וכאן ראוי אולי להוסיף באנגלית של ראש הממשלה Never say never.