"אל תאבדו אמון"

לפני שנתיים הכריז פול גמבצ'יני, מהתקליטנים הידועים בבריטניה, כי "הרוק, כז'אנר מוזיקלי מרכזי, שייך להיסטוריה", והכרזה זו זכתה לחותמת מהדהדת מנתונים שפורסמו לאחרונה בבריטניה, לפיהם אחוז אלבומי הרוק שנמכרו בשנה החולפת צנח ל־29% מכלל מכירות האלבומים, הנתון הנמוך מזה כעשור. הנתון חמור במיוחד בעיקר על רקע ההתאוששות בענף המוזיקה בשנה, שחווה עלייה במכירות לראשונה מאז 2004.

אלא שבעוד ההספדים לגיטרה החשמלית נישאים, זינק החודש אלבום רוק מובהק לראש שני המצעדים מכתיבי הטון של המוזיקה: הבילבורד האמריקאי והמצעד הבריטי. "Blunderbuss" של ג'ק ווייט מסתמן כהצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלו, ומראה שיש קהל גדול שצמא לרוק משובח. והוא לא לבד. לפני כחודש הצליח פול וולר, הרוקר הוותיק, לתפוס את המקום הראשון במצעד הבריטי, והדיח משם במהלך סמלי משהו את דיוויד גואטה, יצרן להיטי הדאנס־פופ הסדרתי. אך דוגמאות אלה בולטות כי הן חריגות. הבריטים, שהרוק הוא חלק בלתי נפרד ממורשתם הלאומית, מתקשים לקבל את העובדה שהגיטרה מייבבת חרש דווקא במדינה שתרמה לעולם את ארבעת המופלאים מליברפול. האלבום הכי נמכר בעולם בשנה האחרונה הוא בריטי, "21" של אדל, אלבום פופ מובהק, שהצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולחדור לרשימת עשרת האלבומים הנמכרים בבריטניה בכל הזמנים. אף אלבום רוק לא הצליח לדגדג את ההישג הזה בעשור האחרון. האחרון שנכנס לעשירייה היה "What's the Story Morning Glory" של אואזיס מ־1995, לפני 17 שנה.

הבוס נגד גאגא

גם אלבומי רוק "חזקים", כלומר של אמנים ותיקים בעלי קהל נאמן ורב דורי, למשל "Wrecking Ball" של ברוס ספרינגסטין שיצא לפני כמה חודשים, מתקשים להתמודד במספרים, אחד על אחד, מול הצלחות פופ היסטריות. ספרינגסטין הצליח בקושי רב לדחוק את אדל מהמקום הראשון בבילבורד האמריקאי: עם 196 אלף אלבומים שנמכרו מאלבומו בשבוע הראשון לצאתו, לעומת 195 אלף אלבומים שלה שנמכרו באותו שבוע, יותר משנה אחרי שיצא האלבום שלה. גם במכירות הפנומנליות של של ליידי גאגא וריהאנה קשה להתחרות.

ברוס ספרינגסטין. מתקשה להתחרות במכירות של אדל | צילום: אי פי איי

אמני הרוק משוכנעים שהם רחוקים מאוד מהפנסיה. שווה להקשיב למשל לדייב גרוהל, סולן הפו פייטרס ומי שיחד עם נירוונה היה אחראי לתור הזהב של הרוק בתחילת הניינטיז. גרוהל אמר בעקבות טקס פרסי הגראמי לפני כמה חודשים, שבו לקחה להקתו כל פרס אפשרי, שמוקדם להספיד את הרוק. "אל תאבדו אמון ברוקנ'רול", קרא למעריצים, "אולי קצת קשה יותר לחפש אותו, אך הוא תמיד יהיה שם בשבילכם".

התקווה של הרוק טמונה בערוצים אלטרנטיביים שדרכם הוא מגיע לקהלים חדשים, כמו בתוכניות טלוויזיה של קאברים, ובהן "Glee", "אמריקן איידול" ו"X Factor". ב"Glee", למשל, הצליחו להזניק את "Dont Stop Believing", להיט רוק ישן של להקת Journey, לראש מצעדי המכירות. מסעי ההופעות של אמני רוק ממשיכים למכור יפה כרטיסים, וגם האינטרנט והרשתות החברתיות מספקות אמצעי לשיתוף מוזיקת רוק.

אז האם הרוק מת או זו דעיכה זמנית? פרנק זאפה אמר פעם על ז'אנר מוספד אחר, הג'אז, ש"הוא לא מת, יש לו פשוט ריח מוזר". אולי הרוק פשוט צריך את ה"ריח של רוח נעורים" החדש, שיחזיר את האודם ללחיים של מעריציו.