על השטיח האדום: מה לראות בפסטיבל קאן

קצת משעמם לחזור שוב על אותה מנטרה אבל עובדה זאת עובדה - פסטיבל קאן הוא לקולנוע מה שהאולימפיאדה היא לספורט. מיזם מופלא שכל העולם מקנא בו, שונא אותו ומחפש תירוצים להשחיר את פניו אבל בסופו של דבר אף אחד לא רוצה להחמיץ אותו. אחרי 65 שנה נדמה שאין עוד צורך לדאוג לזוהר, הוא מגיע בכוחות עצמו: אין אדם בתעשייה שלא חולם על הזמנה לצעוד על השטיח האדום במעלה המדרגות לארמון הפסטיבלים. כוכבים בדרך למעלה המתאווים לבסס את מעמדם, כוכבים בדרך למטה שמנסים להחזיק מעמד עוד קצת, וכל מי שמושך בחוטי הקריירות שלהם - כולם עוטים מחלצות מעצבים, מתקשטים בחיוך הכי חגיגי שיש להם ונוטלים חלק בהצגה. קאן מציעה את שוק הסרטים הגדול בעולם, וכל מי שיש לו יד ורגל בתעשיית הקולנוע מקווה לבדוק כאן לא רק את התגובה לעבודה האחרונה שעשה, אלא גם חוזים לעבודות הבאות שעדיין לא קיבל. וזה בהחלט מצדיק את ההוצאה הגדולה הכרוכה בעניין - הרי כל המחירים בקאן, מחדר במלון ועד הקפה בשדרה, מאמירים לשמים, פי שלושה או ארבעה מן הרגיל, וכולם בוכים, משלמים, נשבעים שלא יחזרו לעולם - אבל את כולם תפגשו גם בשנה הבאה.

השמות: שון פן, יואן מקגרגור, ברנאר אנרי לוי

כל מי שלא מצטלם ברגע זה לסרט, וגם כאלה שכן מצטלמים, מוכנים לרכוש כרטיס טיסה ולתפוס טרמפ על המצעד הנוצץ. אבל בקאן סבורים שיש תמיד מקום לעוד. צוות השופטים מלא וגדוש בסלבס, מבמאים כמו נאני מורטי ואלכסנדר פיין, המעצב ז'אן פול גוטייה ושחקנים כיואן מקגרגור, דיאן קרוגר והיאם עבאס.

שון פן יארח אירוע התרמה לניצולי האסון בהאיטי, השחקן הבריטי טים רות' ישפוט את הסרטים במסגרת "מבט מסוים", הסופר הברזילאי קארלוס דיאגס יחלק את הפרס ליצירת הביכורים הטובה ביותר ("המשגיחים" של מני יעיש הוא אחד המועמדים לפרס), והפילוסוף הצרפתי האופנתי ברנאר אנרי לוי מבטיח שגם המודעות הפוליטית של הפסטיבל אינה בטלה. סרט תיעודי שזה עתה השלים, "שבועת טוברוק", עוסק בימים האחרונים של משטר קדאפי, ומבטיח להביא עדים מהמקום.

שון פן. ינחה ערב התרמה להאיטי | צילום: בלומברג

הסרטים: אנדרסון, קרוננברג, קיארוסטמי

לגבי תוכנית הפסטיבל נראה שלא צריך לדאוג. החלום הרטוב של כל במאי קולנוע הוא להיות מוזמן לפסטיבל קאן. הבעיה של הפסטיבל היא לבחור מן ההיצע העצום שנפרש בפניו את הסרטים שבהם יש שילוב מנצח של שחקנים מפורסמים, במאים מהוללים ותגליות מרעישות. הפסטיבל טוען, ובמידה רבה של צדק, שהוא מציג את הסרטים הטובים ביותר של השנה. הטובים, לאו דווקא המצליחים ביותר. בקאן מחפשים את הסרטים שהמומחים מדברים עליהם כל השנה, גם אם אלה סרטים שלא ישברו שיאי קופה - זאת פריבילגיה בלעדית של פס הייצור ההמוני בהוליווד - אבל עשויים להגיע למעמד של אבני דרך בתולדות הקולנוע, וייזכרו הרבה שנים אחרי "הנוקמים" ואפילו "טיטניק". כל הפסטיבלים נלחמים על הסרטים האלה, אבל קאן מקבל אותם לפני כולם.

הנה כמה דוגמאות לסרטים שכל הפסטיבלים רצו אחריהם ואיש לא היה יכול להשיג. קומדיה חדשה בשם "You Haven't Seen Anything Yet" של אלן רנה, זקן במאי צרפת שיחגוג ביוני את יום הולדתו ה־90. רנה עיבד סאטירה חברתית של המחזאי ז'אן אנואי בשם "אאורידיקה", ומשתמש בה כדי להציג שתי גרסאות מקבילות למיתוס של אורפיאוס, המועבר לימינו (למשל, מה היה קורה אילו אורפיאוס היה מצליח לשלוף את אהובתו מן הגיהינום?). לעומתו, עבאס קיארוסטמי האיראני רץ כל הדרך מטהרן עד יפן כדי להתרחק מן הרוחות הרעות של אחמדינג'אד ולצלם את "Like Soneone in Love", יממה אחת במערכת היחסים בין גבר מזדקן לנערה צעירה. מיכאל הנקה האוסטרי, אמן הפינות האפלות של הנשמה האנושית, שומר אמונים לקאן כבר תקופה ארוכה, ואיש לא פקפק שיציג שם גם סרטו החדש "אהבה", המספר על משבר נישואים של זוג בשנות השמונים לחייהם, עם איזבל הופר וז'אן־לואי טרינטיניאן בתפקידים הראשיים. רמזים עבים הבטיחו לקאן את "קוסמופוליס" של דיוויד קרוננברג, סרט מסעות מסויט שצולם בניו יורק עם רוברט פאטינסון, ז'ולייט בינוש, פול ג'יאמטי ועוד רבים אחרים. קרוננברג, מחביבי הפסטיבל, שהיה בעבר גם ראש חבר השופטים, יביא הפעם גם את בנו, ברנדון, שיציג את סרטו הראשון, "Anitviral" המזכיר בעלילתו את עולם ההזיות של סרטי אביו: קליניקה שבה מוכרים וירוסים של סלבריטיז למעריציהם המושבעים. בראש הקליניקה ההזויה הזאת עומד מלקולם מקדאוול (הזכור כגיבור המרושע של "התפוז המכני").

"קוסמופוליס". דיוויד קרוננברג מביים את רוברט פטינסון

ועוד בקאן השנה, כריסטיאן מונג'ו (שזכה לדקל זהב על "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים") חוזר עם "מעבר לגבעות", סיפור מצמרר על פרשייה אמיתית שהתחוללה לפני שנים מעטות במולדובה, כאשר נזירים עינו נערה עד מוות כדי להוציא ממנה את הרוח הרעה שאחזה בה. קן לואץ' גם הוא שוב בתחרות, עם עוד הטפת מוסר חברתית, "חלקם של מלאכים", המספר על אב צעיר שמבקש להשתקם לפני שהוא נופל שוב לזרועות הפשע. ויש גם סרט חדש של יוסרי נסראללה, "אחרי הקרב", העוסק בנושא אקטואלי למהדרין: המהומות שמזעזעות היום את מצרים.

סרט הפתיחה של הפסטיבל, ואחד הסרטים המדוברים במסגרת התחרות הרשמית, הוא "ממלכת אור הירח" החדש של מלך האינדי ווס אנדרסון. הסרט עטור הכוכבים (ברוס וויליס, אדוארד נורטון, טילדה סווינטון הארווי קייטל וג'ייסון שוורצמן הם רק כמה מהשמות המוכרים בקאסט) מביא את סיפורם של זוג אוהבים צעירים בניו אינגלנד של שנות השישים, שבורחים מעיירת הולדתם ובעקבותיהם משלחות חיפוש. עוד סרט שחוזר לעבר, אבל דווקא לביטניקים של שנות החמישים, הוא "בדרכים" של וולטר סאלס, שלקח על עצמו משימה שאפתנית, לעבד את הספר האיקוני של ג'ק קרואק. זהו סיפור מסע ברחבי ארה"ב שמככבים בו ויגו מורטנסן, קריסטן סטיוארט, סטיב בושמי ועוד. מול אנדרסון יתחרה גם לי דניאלס, המוכר בעיקר בתור הבמאי של "פרשס", ומציג את "The Paperboy", על עיתונאי שחוקר מקרה של אסיר נידון למוות, עם זאק אפרון וג'ון קיוזאק. ג'ף ניקולס, שסרט הבכורה שלו "סערת רוחות" זכה לשבחי הביקורות והיה להיט קולנוע עצמאי אמריקאי, מציג במסגרת הרשמית את סרטו החדש "Mud", עם מת'יו מקונוהיי וריס ווית'רספון. בראד פיט ירשום נציגות בפסטיבל עם "Killing Them Softly", סרטו של אנדרו דומיניק ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס", שגם בו כיכב פיט).

"ממלכת אור הירח", במאי: ווס אנדרסון

הקלאסיקות: היצ'קוק, ספילברג, פולנסקי

אין טעם ואין מקום לפרוש את כל מה שהמסגרות השונות של קאן מציעות. הפתעות עוד יצוצו ויכול בהחלט להיות שבסיכום הפסטיבל ידובר בסרטים אחרים לגמרי מאלה שהוזכרו מעלה. ומה שייתכן עוד יותר הוא שבתום הפסטיבל ייוותרו הרבה סרטים שרק מעטים מדי הספיקו לראות, כי ההיצע עלה לא רק על הביקוש אלא גם על כוח ההישרדות של הביקורת. ומי שאשם בכך יותר מכל הוא פסטיבל קאן שכאילו מתחרה עם עצמו. קחו למשל מסגרת כמו "קאן קלאסיקס", המצאה אישית של מנהל הפסטיבל, תיירי פרמו, איש ארכיונים במקור שמאוהב בקלאסיקה של הקולנוע. זאת המסגרת היקרה ביותר ללבו, ובכל שנה הוא מציג בה את הרסטורציות הטריות של סרטי המופת מן העבר. השנה יש בה מכל טוב, החל מסרט אילם של היצ'קוק בשם "The Ring" ועד ל"היו זמנים באמריקה" של סרג'יו לאונה בגרסת הבמאי, כלומר תוספת של 25 דקות לסרט שגם כך נמשך יותר מארבע שעות. ובין שני הקצוות האלה, כל מה שעולה על דעתכם, מסרט הפעולה הסטירי של ג'ורג' לאוטנר "בארבוז" ועד "טס" של פולנסקי; מ"מלתעות" של סטיבן ספילברג ועד "לורנס, איש ערב" של דייוויד לין; מ"הבלדה על נאראימה" של קינושיטה ועד "מסע באיטליה" של רוסליני; מ"קליאו מ־5 עד 7" של אנייאס וארדה ועד סרטי תעודה על וודי אלן, ג'רי לואיס, ג'ון בורמן וקלוד מילר, שהלך לעולמו לפני כמה חודשים. אז איך יכולים סרטים חדשים להתחרות עם רשימה כזאת?

"בדרכים". ביטניקים בשנות החמישים בעיבוד לג'ק קרואק

השנה רק משתתף אחד במסגרת הרשמית

הנוכחות הישראלית בקאן השנה רזה מאוד – סרט אחד בלבד, "המשגיחים" (בתמונה). זהו סרטו הראשון של מני יעיש, המספר על רומן בין איש משמרות הצניעות של חסידי ברסלב לבין אחת מקורבנותיו. יעיש הוא חברה לחיים של הבמאית קרן ידעיה, שסרטה הראשון, "אור", הוצג גם הוא ב"שבוע הביקורת" וזכה אפילו לפרס, וגם סרטה השני, "כלת הים" התקבל לפני שלוש שנים לפסטיבל. ויש עוד סרט ישראלי קצר, "רסן" של אתי ציקו מאוניברסיטת תל אביב. "רסן" נכלל במבחר של ה"סינפונדאסיון" (Cinefondation), אם תרצו "עמותת הקולנוע", גוף שהקים הפסטיבל כדי לקדם כישרונות צעירים בתחילת דרכם. כמה ישראלים כבר הטיבו בעבר לנצל את קרש הקפיצה הזה, ביניהם דובר קוזאשווילי, מאיה דרייפוס והגר בן אשר.

הסרטים בתחרות המרכזית

"אחרי הקרב", יוסרי נסראללה (מצרים)

"קוסמופוליס", דיוויד קרוננברג (ארה"ב)

"מעבר לגבעות", כריסטיאן מונג'ו (רומניה)

"ממלכת אור הירח", ווס אנדרסון (ארה"ב)

"בדרכים", וולטר סאלס (ארה"ב)

"Amour", מיכאל הנקה (צרפת)

"In Another Country", הונג סאנגסו (דרום קוריאה)

"Rust and Bone", ז'אק אודריאר (בלגיה)

"The Taste Of Money", אים סאנג־סו ׁ(דרום קוריאה)

"Mud", ג'ף ניקולס (ארה"ב)

"Jagten", תומאס וינטרברג (דנמרק)

"Killing Them Softly", אנדרו דומיניק (ארה"ב)

"Holy motors", ליאו קרקס (צרפת)

"Like Someone in Love", עבאס קיארוסטמי (יפן)

"The Paperboy", לי דניאלס (ארה"ב)

"Paradise: Love", אולריך סיידל (אוסטריה)

"Post Tenebras Lux", קרלוס רגאדאס (מקסיקו)

"Reality", מתאו גארון (איטליה)

"The Angels Share", קן לואץ' (בריטניה)

"In The Fog", סרגיי לוזניצה (רוסיה)

"You Haven't Seen Nothing Yet", אלן רנה (צרפת)