אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בודהא בדיאטה

בודהא בדיאטה

הצמיחה ההודית האדירה הביאה לתת־היבשת את השפע המערבי, ואיתו את טירוף הרזון: בתוך עשור בלבד הפכה הודו לאימפריית דיאטות, עם שוק הרזיה של 4 מיליארד דולר בשנה. אבל באותו הזמן, הודו היא גם ביתם של 215 מיליון איש שחיים בתת תזונה

17.05.2012, 10:31 | אימי גינזבורג, דלהי

דלהי. אנחנו יושבות בסקודה הצהובה החדשה של דיפטי סן, מנהלת כוח אדם בחברה בינלאומית גדולה, נוסעות לבדוק את מכון ההרזיה החדש שנפתח בשכונה יוקרתית בדרום העיר. מאחורינו יושבות שתי בנותיה של דיפטי - רימה (22), סטודנטית לפילוסופיה, וסושילה (17), תלמידת תיכון מצטיינת (כל השמות שונו לבקשתן). דיפטי (53) אומרת שהמכון החדש הזה, אף על פי שהוא מאוד יקר, נשמע לה מוצלח יותר משני המכונים שהן כבר ניסו בעבר.

"ב־VLCC (אחד מרשתות מכוני ההרזיה הוותיקות בהודו - א"ג) רצו שנתעמל ממש המון", אומרת רימה, יפהפייה במידה 40 ושיער ארוך ובוהק. "אין לי סבלנות לזה, וגם לא זמן".

"נכון", מסכימה סושילה, מידה 38. "הם גם הגבילו את האכילה יותר מדי. איך אני יכולה לוותר על קולה ועל דומינוס פיצה?", היא קובלת, בעת שאמה ואחותה מגחכות. "הרי זה מה שמגדיר אותי ואת הדור שלי! טוב, סתם, האמת היא שאני מוכנה לעשות כל דבר כדי לרזות כבר. אני כבר לא יכולה לסבול את עצמי ככה".

"גם אני לא", מוסיפה האם, "אני פשוט מתה להיות כבר רזה־רזה, כמו שהייתי בתיכון".

בינתיים המכונית תקועה בפקק אימתני. אנחנו מוקפות במאות מכוניות - ממכוניות יוקרה כמו מרצדס וב.מ.וו ועד גרוטאות חלודות וריקשות בלויות, כולל כל הטווח שביניהן. בחוץ יש רעש נורא ואוויר מזוהם, אבל אנחנו מוגנות מאחורי החלונות המורמים ומזגן הטורבו.

שתי נערות בעיניים מזוגגות, אחת בבד מלוכלך כרוך סביב גופה, השנייה בטוניקה מרופטת ושיער סתור, ניגשות למכונית ומתחילות בתנועת קיבוץ הנדבות המוכרת: אצבעות קפוצות מונחות על השפתיים, ואז על הבטן, חזרה לשפתיים וחוזר חלילה. הן כל כך שדופות שנראה שהבגדים שלהן ריקים מכל תוכן. דיפטי ושתי הבנות ממשיכות בשלהן בלי להתייחס. "היה קל יותר כשלא היה מבחר גדול כל כך, לעזאזל", אומרת רימה, נזכרת אולי בארוחת הבוקר המצוינת והעשירה שאכלנו רק שעה קודם לכן בבית הקפה השכונתי.

"כן, וכשכולן לבשו רק סארי", אומרת האם. "אה, נפלאות הסארי! הוא מסתיר את ה־כ־ל. אף פעם הוא לא יספר לך שהשמנת בחמישה קילו".

מחוץ לאוטו הקבצניות הצעירות ממשיכות בתנועת היד - שפתיים־בטן, שפתיים־בטן, שפתיים־בטן. המון זמן חולף לפני שהפקק נפתח סוף סוף, ואנחנו ממשיכות במסענו.

הנה שלושה נתונים שהתפרסמו לאחרונה בהודו, המעצמה העולה. הנתון הראשון דיכא פה את כולם: בדו"ח החדש של הארגון הבינלאומי לחקר מדיניות המזון, שבודק את שיעורי הרעב בעולם, הודו הגיעה למקום ה־15 מהסוף, כש־21% מתושביה במצב של תת־תזונה וקצת יותר מחצי מילדיה מתחת למשקל הרצוי. למרבה ההפתעה, ולמרות השגשוג והיחצנות העצמית האינטנסיבית תחת הכותרת "הודו זורחת", מתברר שהמצב החמיר בעשור האחרון. כיום גרים בערים ובכפרים של הודו כ־215 מיליון רעבים - כרבע מכל רעבי העולם.

הנתון השני לקוח מדיווחי המכירות השנתיים של ארגון הגג של המוציאים לאור בהודו: בשנה החולפת רב־המכר הלא עלילתי מספר אחת בהודו היה המדריך של כוהנת ההרזיה הגדולה רוּג'וּטה דיווֵּקאר, "נשים ושיגעון ההרזיה". הנתון הזה יפתיע רק את מי שלא יודע שספרה הקודם של דיווקאר, "לאבד משקל בלי לאבד את השפיות", תפס את המקום הראשון בשנת 2009.

בכלל, בשנתיים האחרונות שישה מתוך 25 הספרים הלא עלילתיים הנמכרים ביותר היו ספרי דיאטות והרזיה. רב־המכר של החודש שעבר נקרא "וידוייה של עושה דיאטות סדרתית", שכתבה העיתונאית קאלי פורי. "הקוראים והמבקרים פשוט יצאו מגדרם", מספרת פורי בשיחה עם "כלכליסט". "פשוט לא ייאמן כמה אנשים מצאו לנכון לספר לי, בהתרגשות אדירה, את כל סודות הדיאטה שלהם. אני די בהלם מגודל התופעה".

אבל הנה הנתון השלישי, שקושר את כל הסיפור הזה יחד: יַשוּוַאנט סראן, מנהל השיווק של רשת מכוני הכושר "פיטנס וואן", מדווח כי רווחי ענף המכונים, ובעיקר תוכניות ההרזיה שלהם, זינקו בחמש השנים האחרונות בקצב של 30% מדי שנה (השבועון "אינדייה טודיי" אומד את הקצב ב־15% בשנה בלבד). סראן טוען שהיקף תעשיית ההרזיה בהודו, שלפני עשור כמעט ולא היתה קיימת כלל, עומד כעת על כ־4 מיליארד דולר - סכום שכולל מכוני כושר, קליניקות של תזונאים, ניתוחי הרזיה, מוצרי מזון דיאטטיים ועוד.

הודו, צילום: איי אף פי הודו | צילום: איי אף פי הודו, צילום: איי אף פי

 

"אף אחד בהודו אינו מקדיש תשומת לב לאירוניה הזאת"

האמת היא שיש בהחלט הודים שההשמנה מאיימת על בריאותם. על פי תחקיר של השבועון "אינדייה טודיי", "כ־10% מההודים סובלים ממשקל עודף, וכ־50 מיליון מהם סובלים מסוכרת. כל זאת כתוצאה ישירה של תזונה לקויה וחוסר פעילות פיזית שנגרמו מהכניסה האגרסיבית לשוק ההודי של מזון מעובד, רשתות אוכל מהיר, וסגנון החיים ה'מודרני'. זוהי מגמה שנמצאת בעלייה, ושמטפטפת מטה מהשכבות הגבוהות לבינוניות".

וכך, בהודו 2012 יש מי שנאבקים בכל כוחם כדי להשיג מספיק קלוריות כדי לשרוד את היום - ויש מי שנאבקים בחירוף נפש נגד צריכה מופרזת של אותן קלוריות עצמן. "אני לא חושב שמישהו בהודו מקדיש איזושהי תשומת לב לדיכוטומיה האירונית הזאת", אומר פְּראלאד קאקאר, גורו־העל של תעשיית הפרסום ההודית (ושמנמן בעצמו). "בהודו תמיד חיו קבוצות אוכלוסייה שונות זו לצד זו, כל אחת והבעיות הספציפיות שלה. העשירים שמחו פעם להיות עגלגלים, אבל עכשיו זה משתנה: נכון שיש אנשים שמתים מרעב, אבל יש גם מיליוני חולים שמתים מסוכרת וממחלות לב.

"כשאני חושב על זה, יש לי רעיון שיכול לפתור את כל הבעיות בו בזמן: שכל הגברות יפטרו את עוזרות הבית והמשרתות שלהן ויעשו את העבודה בעצמן, ואת הכסף שייעדו למכוני ההרזיה ולמאכלי הדיאט שייתנו לעוזרות שפיטרו. הגברות ירזו במהירות הבזק מכל העבודה הזאת, והעוזרות יוכלו להאכיל את עצמן ואת ילדיהן כמו שצריך. אלגנטי, לא? נראה לי שאעשה מזה קמפיין".

"בכל פינה ממש, לפחות במומבאי, צצים להם מרכזי דיאטה וחנויות עם מוצרים שהם כביכול דיאטטיים", אומרת ואנסה מק'נמרה, דיאטנית אוסטרלית שחיה ועובדת במומבאי כבר כמה שנים. "אני מודאגת מאוד, כי אין שום הוכחות שהמוצרים והמכשירים האלה עובדים, ואולי הם אפילו מזיקים. יש כאן נאיביות גדולה, בייחוד כי הנושא חדש. מצד אחד זה נהדר לראות הודים צעירים מכל השכבות לוקחים את נושא הבריאות והאכילה הנכונה לידיים, כתגובה לשינויים הלא בריאים של השנים האחרונות. אבל מדאיג אותי שזה נעשה בקיצוניות ובחוסר ידע".

"הרי ברור שנוסף על כל אלה שחייבים לרדת במשקל, יש המונים שנכנסו לזה בתור עניין אופנתי, טרנדי לגמרי", אומר קאקאר. "וכמו שיש מי ששמח למכור לנו את הקנטאקי פרייד צ'יקן והמקדונלד'ס והפפסי, יש גם מי ששמח למכור לנו תוכניות הרזיה. מה קרה לך? הם חברים טובים אחד של השני. שותפים, אפשר לומר".

קאלי פורי, מחברת "וידוייה של עושה דיאטות סדרתית". "לא ייאמן כמה אנשים סיפרו לי את סודות הדיאטה שלהם" קאלי פורי, מחברת "וידוייה של עושה דיאטות סדרתית". "לא ייאמן כמה אנשים סיפרו לי את סודות הדיאטה שלהם" קאלי פורי, מחברת "וידוייה של עושה דיאטות סדרתית". "לא ייאמן כמה אנשים סיפרו לי את סודות הדיאטה שלהם"

 

"לא ידענו שיש מידה 0, עד שקארינה קאפור הגיעה לשם"

וידוי אישי: כשהגעתי לראשונה להודו, שוטר הגבולות העיף מבט בתמונת הדרכון, ואז בי, ואז שוב בתמונה. למרות ההתרגשות והעייפות חוויתי מיד את הכאב והמבוכה, השכיחה כל כך במערב, נוכח הניגוד בין תמונת הפספורט, שצולמה באחת התקופות הרזות בחיי, ובין שמנמנותי באותו רגע מול שוטר הגבולות. למבוכתי, הוא שם לב לפער. "השתנית", הוא אמר (כן, תודה, אני בהחלט מודעת). ואז באו מילות האלמוות: "עכשיו הרבה יותר טוב". סומק עלה בלחיי. "באמת?", שאלתי. נכון, מי סוחט מחמאות משוטר גבולות הודי, אבל המחמאה היתה כל כך לא צפויה שענייני המקום והמעמד נעלמו מיד. "כן, בטח", הוא ענה תוך כדי החתמת הדרכון. "היית רזה מדי. עכשיו זה טוב. ברוכה הבאה להודו". באותו רגע ידעתי שמצאתי לעצמי בית חדש.

במהלך השנים התרגלתי לתחושת השלווה הנפלאה הנגרמת כשהסביבה אינה משקפת לך, ללא הרף, שאת עגלגלה מדי. "את דומה להֵמה מאליני (כוכבת בוליווד של פעם)", היו אומרים לי, "איזה כיף שאת לא שדופה כמו המערביות האחרות". והנה קרה דבר נורא: את האידאל ששיקפה פעם מאליני החליפה ללא רחמים קארינה קאפוּר, הדיווה המובילה בבוליווד של היום. חוץ מתפקידים ראשיים בעשרות סרטים, קאפור מופיעה באינסוף פרסומות עם דגש מיוחד על מוצרים דקיקים, והכל כיוון שהגיעה, במאמץ גדול, למידה אפס (34–36 בישראל). "אפילו לא ידענו שיש מידה כזאת", מעיר קאקאר, "זה היה הישג יחצני מזהיר". טורי הרכילות בהודו דיווחו אז שמשקלה עומד על 48 ק"ג, שהשתרעו על 1.67 מ'. מאז, אגב, קאפור העלתה קצת במשקל - לפי יחצניה, מתוך לחץ ציבורי ותחושה פנימית שהיא באמת רזה מדי.

קארינה קאפור, מודל היופי החדש: 48 ק"ג על 1.67 מ קארינה קאפור, מודל היופי החדש: 48 ק"ג על 1.67 מ' | צילום: איי אף פי קארינה קאפור, מודל היופי החדש: 48 ק"ג על 1.67 מ

"הרצון להיות 'רזה כמו קארינה' הוא הטרנד הפיזי המוביל כיום בהודו, ורווח לא רק בשכבות הגבוהות", אומרת אנג'לי שורי (55), עורכת הלייפסטייל באחד משבועוני החדשות המובילים. אנחנו יושבות במסעדה טובה עם תפריט מפתה, אבל שורי מוציאה מהתיק תפוח מזן מיובא ונוגסת בו. "ילדות מגיל עשר ועד נשים בגיל 60, וגם גברים, נכנסו בשנים האחרונות לאובססיה של ירידה במשקל, של חשיבה על ענייני משקל באופן תמידי. פעם לא ראית דברים כאלה בהודו - חוץ מאשר אצל האלפיון העליון, שחי ממילא לפי הטרנדים במערב. היה ברור לנו, למשל, שאמא אחרי לידה תהיה יותר עגולה. ולמה לא, בעצם? כמה שזה יפה. היום אמהות אחרי לידה החלו לחשוב 'איך אכנס בחזרה לבגדים מלפני ההיריון כמה שיותר מהר'. אנשים מגיעים לשיעורי יוגה רק כדי לרזות! בהתחלה זה הרגיז את רוב המורים, כי הרי יוגה היא תורת בריאות עמוקה, אבל היום אפילו הם החלו לעשות רווחים מהעניין.

"עכשיו אפילו אני רוצה לרזות. אלה הבגדים המערביים האלה. הג'ינסים, החולצות הצמודות - אי אפשר ללבוש אותם אם יש עלייך כמה קילו עודפים, שלא כמו הסארי, הטוניקות ומכנסי השרוואל. מי יודע למה אנחנו כל כך ממהרות להחליף אותם?".

"אני בהחלט רואה ירידה במידת הבגדים של כוכבות הסרטים ההודיים", אומרת שאנו שארמה, המלהקת של שתי חברות ההפקה הגדולות בבוליווד (שליהקה גם לסרטים רבים של קאפור). "בעיקר הבמאים והמפיקים הצעירים יותר מעוניינים בשחקניות רזות". את הדברים האלה מחזקת מלהקת ומפיקה ידועה אחרת, מובינה ואזירלי: "היום להרבה מהדוגמניות יש תופעות בולימיות, דבר שלא ראיתי בכלל בתחילת הקריירה שלי לפני 20 שנה", היא אומרת. "עצוב לי מאוד לראות את זה".

ואזירלי ושארמה, אגב, שתיהן נשים חזקות, עגולות ומלאות שמחת חיים, מודות שבשנים האחרונות הן מצויות במירוץ מתמיד לירידה במשקל, "אבל משהו בריא, נורמלי", אומרת שארמה, "אני לא צריכה מידה אפס". "כשאני יורדת כמה קילוגרמים", אומרת ואזירלי, "אני מסתובבת גאה כמו תרנגול. אבל זה לא מחזיק יותר מדי, המשקל תמיד חוזר".

הבולימיה והאנורקסיה מצויות בעלייה לא רק בקרב דוגמניות, אגב: "מקרי האנורקסיה, תופעה שפעם לא ראינו כלל, נמצאים בעלייה מבהילה - פי חמישה ואפילו פי עשרה בעשור האחרון", אומר ד"ר ראג'ש סאגר, פסיכיאטר מבית החולים האוניברסיטאי "אול אינדייה", הגדול מסוגו בהודו. במחקר שנערך לפני כמה שנים במדינת ק ֵראלה שבדרום הודו, חצי מהנערות בגילי 16–19 ענו שהן שמנות מדי - וחלקן היו מתחת למשקל הרצוי. התוצאות חזרו על עצמן גם בערים אחרות.

"מספיק להסתכל על תמונות ופסלי האלות ההינדואיות כדי לדעת שנשים הודיות אינן רזות באופן גנטי, אבל היום הטלוויזיה והאינטרנט מושלים בעולמנו, והילדות מעריצות את השחקניות הרזות מהמערב", אומרת ד"ר נילופר אברהים, פסיכולוגית בבית החולים אפולו שבפוּנה. "פתאום ילדות בנות שבע ושמונה מבקשות דיאטות הרזיה. אנורקסיה אינה מצב מוכר בהודו, וההורים מבולבלים: הם תמיד חשבו שילד שמנמן זה דבר טוב, אבל עכשיו, עם כל הילדים שבאמת סובלים מהשמנת יתר מסוכנת מחד, והשאיפה אצל הילדים לדקיקות מאידך, הם לא יודעים כיצד לפעול".

"אני עצמי טיפלתי לאחרונה בילדה בת 11 שכמעט הרעיבה את עצמה למוות", אומר ד"ר סאגר. "ילדה מבית טוב שקיבלה הכל. זה כל כך עצוב".

הודו. פערים עצומים, צילום: איי פי הודו. פערים עצומים | צילום: איי פי הודו. פערים עצומים, צילום: איי פי

 

"אפילו האיורוודה הפכה לסתם עוד מוצר הרזיה"

הדיאטנית שעזרה לקאפור להגיע למידה אפס היא רוג'וטה דיווקאר (34), מחברת "נשים ושיגעון ההרזיה", שמכהנת כדיאטנית הפרטית של כוכבים נוספים ושל אילי הון כמו אניל אמבאני. דיווקאר הקדישה לקאפור את ספרה האחרון, והשחקנית הלוהטת אף השיקה אותו בעבור הדיאטנית שלה וגם כתבה את ההקדמה - בדיוק כפי שעשתה עבור הספר הקודם של דיוואקר.

דיווקאר עצמה אינה אוהבת את השיגעון העיוור לרזון, ובספרים ובסדנאות שלה היא מלמדת אכילה נכונה ומאוזנת לפי תורות הבריאות ההודיות העתיקות. "החינוך שלנו, כולל כללי התזונה, הועבר מדור לדור בעל־פה", היא אומרת בראיון ל"מוסף כלכליסט", "אבל בזמנים המודרניים הפסקנו לכבד את הידע העתיק והנפלא שבמסורות של סבתא, שנבדקו לאורך מאות ואלפי שנים, והתחלנו להאמין רק במה שכתוב בעיתון ומוכח במחקר.

"היוגה והאיורוודה, שתי השיטות ההודיות המסורתיות, רואות את הגוף, הנמצא בתהליך של שינוי בלתי פוסק, כמעטפת לליבה האמיתית של עצמיותנו. לא חייבים להיות מדעני חלל כדי להבין, למשל, שמצב נפשי רגוע ושלֵו יוביל מעצמו לגוף מאוזן ובריא. זוהי מערכת הערכים שלי, כהודית. עניין הרזון כמטרה אופנתית הוצא מהקשרו".

אבל בכל זאת את קשורה להולדת השיגעון החדש סביב מידה אפס.

"האמת היא שלא היה לי מושג מה זה עד שיום אחד, כשהופעתי בשידור חי, המראיין שאל אותי איך הצלחתי להביא את קארינה למידה אפס. זה מושג שהומצא על ידי מומחי שיווק. הם יודעים שנשים ישתגעו על האתגר".

למה האובססיה לרזון גוברת כאן בהודו?

"זה קשור בכך שהחיים שלנו נעשים מאוד רדודים. אז הנה חלום רדוד חדש שנמכר מבעד לכל חלון - עיתונות, טלוויזיה, מודעות שידוך, פרסומות, סרטים, אינטרנט: שישנו אושר גדול שמחכה לך בסופה של ההרזיה. זהו רעיון חדש לגמרי בהודו.

"למרבה האירוניה, כדי לפתור את התחושה החלולה שהיא התוצאה של 'החיים המודרניים' שאימצנו בהתנדבות, אנחנו דוחסים אל תוכנו עוד ועוד אוכל מהסוג הגרוע. והנה נוצר מעגל קסמים".

מה את חושבת על תעשיית ההרזיה ההודית?

"כשהצטרפתי לתעשייה הזאת, לפני עשור, כולם דאגו שמא אתפרנס בדוחק רב ואולי אפילו ארעב למוות. הבנקים לא רצו לתת לי משכנתא ואמי נאלצה לחתום במקומי. היום אני אפילו לא יכולה להעריך את היקף הענף ואת הרווחים שלו מרוב אפסים בסוף המספר. מה שכן, שום בנק לא מבריח אותי כשאני צריכה מהם משהו.

"אבל צר לי לומר, אבני היסוד של תעשיית ההרזיה, לפחות כאן בהודו, הן השמועות השקריות וההבטחות הכוזבות: קרמים ומכשירים וניתוחים מיותרים. אפילו את תורת הבריאות העתיקה שלנו, האיורוודה, הצלחנו להפחית לסתם עוד מוצר הרזיה. בעצם כל המערכת התרבותית העתיקה שלנו בקריסה, אז לא צריך להתפלא".

איך זה שהספרים שלך זוכים להצלחה כל כך מסחררת?

"אחת הסיבות היא שאני מלמדת איך לפעול בתוך המציאות הספציפית ההודית - איך לדאוג לעצמך בתוך המשפחה המורחבת, למשל, שזה דבר קשה מאוד לנשים. אני מלמדת איך לאכול באופן בריא את האוכל ההודי, המתכונים מהבית, עם כל התבלינים, החמאה המזוככת והלחמים שלנו. הודים לא יכולים להסתדר עם ארוחות של סלט עם רוטב ללא שומן מבקבוק ומרק כרוב ודיאט קולה, או עם דיאטות שמבוססות על אוכל מערבי. אז אני מלמדת את מה שהסבתות שלנו תמיד אמרו לנו. אבל בגלל התואר הזוהר שלי, 'דיאטנית של הכוכבים', אנשים מקשיבים לי.

"אני מקווה שהצלחת הספרים שלי מבשרת שאנחנו בתהליך חזרה לשפיות שקצת איבדנו, ושלא מאוחר מדי. אבל אני בכלל לא בטוחה".

גורו הדיאטות רוג גורו הדיאטות רוג'וטה דיוואקר. "רוב תעשיית ההרזיה ההודית בנויה על שקרים ועל הבטחות כוזבות" גורו הדיאטות רוג

 

"העניין המוסרי חשוב לי, אבל אני גם רוצה להיכנס לג'ינס"

דיפטי, רימה, סושילה ואני מגיעות למכון ההרזיה. בחישוב ראשוני, מחיר הטיפול לשלושתן (ירידה מובטחת של חמישה ק"ג לבנות ועשרה ק"ג לדיפטי) יהיה 25 אלף רופי - כ־1,800 שקל, או שמונה חודשי משכורת של עוזרת הבית הנאמנה של המשפחה, שמפרנסת שלושה ילדים. העובדות במכון, נשים צעירות מהמעמד הבינוני, רזות מאוד במדים הצמודים בארגמן ובכתום. בעין לא מפוקסת אפשר כמעט לדמיין אותן בשיער סתור ועיניים מזוגגות, לבושות בלואים, בצד הדרך.

בזמן שהבנות נכנסות להתייעצות, אני שואלת את דיפטי את מה ששאלתי את כל המרואיינים: זה לא אירוני מדי, ציני ממש, ההתעסקות בשאלה הזאת, הערגה העמוקה לרזון, כשממש ברגע זה מת עוד ילד כי לא היה לו מה לאכול?

דיפטי מהורהרת. "אני אגיד לך", היא אומרת בסוף, "פעם נסעתי מטעם העבודה למרפאה באזור כפרי, במחוז נחשל מאוד בצפון־מזרח הודו. יום שלם ראיתי את הנשים נכנסות ויוצאות, שדופות לחלוטין, עם ילדים שדופים על הגב, לא מתלוננות, כאילו הכל רגיל. שאלתי את הרופאים על הרזון הזה והם אמרו שככה זה, שאין להן מה לאכול ואף פעם לא יהיה להן מספיק, והנה, הן שורדות. בדרך חזרה משם הרגשתי בושה על כמה שהגוף שלי מלא, גדוש בשפע העודף של חיי. ואז החלטתי לרזות, כאמירה מוסרית".

והצלחת?

"בסופו של דבר לא המוטיבציה הזאת היא זו שדחפה אותי: מה שמנצח הוא הרצון לאיזה ג'ינס צמוד", היא מודה בחיוך ממיס. "מצד שני, אני בהחלט מרגישה את האשמה. רק שנגדה אין מה לעשות".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות