עדיין מאמינים לפוליטיקאים?

החיוך על פניהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומשנהו, שאול מופז, והבטחתם לשנות את סדרי הממשל והכלכלה בישראל נסמך, במידה רבה, על השכחה של הציבור ועל רצונו להאמין בבלתי אפשרי.

הקולות התובעים לשנות את שיטת הממשל אינם חדשים. רעיונות כיצד לשנות אינם במחסור, ואף על פי כן - הדבר לא צלח. נזכיר כי בשנות ה-80 של המאה שחלפה היו לשתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה שהיו שותפות בממשלת האחדות הלאומית, רוב של 85 מנדטים שיכול היה להעביר בכנסת שינוי. הדבר לא נעשה. התרגיל המסריח של שנת 1990 והצעות החוק שבאו בעקבותיו, אמנם הביאו לגיבוש הצעת חוק לשינוי מוסכם, אך הסכמות אלה התפוגגו שעה שבדיונים בקריאה שלישית הוכנסו שינויים קטנים, כביכול, אשר עקרו את מהות החוק שהוצע. השינויים הוכנסו בשל רצון לתת מענה למפלגות הקטנות, מתוך חשש מהיום שלמחרת ואפשרות הזדקקותן של אחת המפלגות הגדולות לתמיכתן כדי להרכיב קואליציה עתידית. פרי הבאושים של חקיקה זאת לא איחר להבשיל וטוב עשתה הכנסת שחזרה בה, במיוחד לאחר שהציבור נאלץ לשלם את מחירה הכלכלי והפוליטי של החקיקה הלקויה שאימצה.

שאול מופז ובנימין נתניהו. ישנו סדרי ממשל? | צילום: אוהד צוינגברג

ורק מחיר הקוטג' ירד

השיטה הקיימת מייצרת למפלגות ולעסקנים הפוליטיים את מרחב מחייתם. הם שוחים בה כדג במים. בלעדיה יצטמצם מרחב פעולתם ויתקשו לייצר קומבינות, תרגילים מהסוג שחווינו לאחרונה או הסדרים-לא-הסדרים שאולי יתממשו ואז נגלה את שביקשו להסתיר מהציבור.

כמעט תמיד, בדרך לא דרך, מסתירים "הסכם סודי" שעוסק במינויים וכספים למצטרפת לקואליציה. את ההסכם מנסים להסתיר כדי לא להראות כגנבי סוסים בלילה, שכן יש לו כמובן משמעות כספית של מינויים וכסף רב שמגיע מתקציב המדינה הנמצא בגירעון. סביר שסדר העדיפויות הכלכלי לא ישתנה באמת ויישאר כבעבר. הציבור מוחה ברחובות על חלוקת התקציב, ורק מחיר הקוטג' ירד. המסים יעלו כדי לכסות את הגירעון שעלול להגיע ל-4%, ומצד שני יוציאו מיליונים על "הסכמים" קואליציוניים חדשים. ציניות כלכלית אמיתית.

כבעבר, המאבק בין הגושים, הרצון לשמר מפלגות קטנות והנכונות לשלם להן מחיר יקר כדי שיכריעו את הכף היו הבלם לאימוץ שינוי בשיטת הממשל הישראלית. השנים שחלפו לא היטיבו עמנו, המפלגות הגדולות איבדו מכוחן והמפלגות הקטנות זוכות לעדנה. האם יש במציאות הנוכחית כדי להפיח תקווה חדשה? האם הרקע הפוליטי נכון לשינוי? האם הציבור למד, יכול ומסוגל להשפיע ולהביא לשינוי? האם הציבור מבין ש"התקווה" תעלה לו הון עתק בצורת הבטחות כלכליות לציבורים מסויימים ומינוי מקרובים? האם הציבור תמים? כנראה שחלקנו לפחות.

נראה ששכחנו את שהיה אתמול ולא למדנו. החיוך הנסוך על אשפי התרגילים הפוליטיים הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך. אסור לסמוך על הזיכרון הציבורי כמחולל שינוי אפשרי, שכן אז מופז ודומיו ימשיכו לשחות בשלוליות שהם עצמם בונים. ברור שההבטחות לשינוי סדרים כלכליים או העדפות חברתיות ושוויון הם דיבורי סרק שרק תמימים עדיין מאמינים להם ונופלים בפח. בשלולית יש מקום בעיקר לפוליטיקאים הציניים, והם לצערנו פורחים ועולים. מספרם שובר שיא ומי שירצה לפרוש מהקואליציה עלול לעבור "ריתוק". בזמן שהכלכלה סוערת, הבורסות מיטלטלות ואג"חים של חברות רציניות מגיעות ל-60%-70% תשואה, הפוליטיקאים חיים את הרגע ועסוקים בעיקר בעצמם.

הכותב הוא ראש המכון לאחריות אזרחית, המרכז ללימודים אקדמיים, כיהן בעבר כמנכ"ל לשכת נשיא המדינה