צילום: יואב גלאי
בעיר העתיקה כבר לא קונים מלאכת יד
העלייה בהיקף התיירים ממזרח אירופה משנה את פני ענף המזכרות הפלסטיני המסורתי
יותר תיירים ממזרח אירופה
כשנכנסים לחנותו של אבו־אליאס נוכחים מיד בשינוי. לצד המזכרות המסורתיות, יש מזכרות חדשות: שורות של איקונות המכסות קירות בחנות. אלה ציורים צבעוניים של קדושים נוצריים נתונים במסגרות עץ.
האיקונות בחנויות התיירים מעידות על השינוי באופי התיירות. בשנים האחרונות גדל והלך מספר התיירים ממזרח אירופה ובעיקר מרוסיה, יותר ממספר התיירים הבאים מארצות הברית. בעוד שהתיירים האמריקאים, הפרוטסטנטים ברובם, אהבו לקנות העתקים ושברי עתיקות מימי המקרא, עשויי זכוכית וחרס ומטבעות עתיקים - התיירים המזרח אירופים, שמשתייכים ברובם לאחת הכנסיות האורתודוקסיות, מעדיפים את דמויות הקדושים.
רוב המזכרות המוצגות בחנות הן מתוצרת מקומית. ברישומים הפלסטיניים הן מוגדרות כתוצרת של ענף מלאכת היד. זהו אחד הענפים הוותיקים ביותר בכלכלה הפלסטינית. מדובר בגילוף בעץ זית; עיבוד ושיבוץ צדף; ניפוח זכוכית; רקמה כפרית; קדרות חימר; ציורי קרמיקה ארמנית; עיצוב נרות שעווה; ותעשיית תכשיטי מתכת זולים.
על פי נתוני הרשות הפלסטינית, היקף ייצור מוצרי מלאכת היד הוא כ־12 מיליון דולר בשנה, כשליש מכך מיועד ליצוא. כ־2,000 עובדים מועסקים בכמה מאות בתי מלאכה, רובם משפחתיים, בעיקר באזור ירושלים ובית לחם.
תעשיית המזכרות דועכת
אולם, בשל ירידה תלולה במספר התיירים בשנות האינתיפאדה, לא כולם החזיקו מעמד. ניפוח הזכוכית, ענף אמנות חברוני ותיק, דעך; ארגוני שמירת הסביבה בעולם נלחמו בכריית הצדף בחופי מדינות במזרח אסיה, ואת מה שנותר קנו הסינים שהעלו מאוד את המחיר; הרקמה הכפרית יקרה יחסית, וכך גם ציורי הקרמיקה הארמנית המקוריים הנעשים ביד. מה שנותר בראש הוא גילוף עץ הזית הנעשה כיום במחרטות, וכן הייצור התעשייתי של הקרמיקה הארמנית.
בשנים האחרונות פרחה גם קדרות החימר הפלסטינית, וליד כל מעבר מהגדה לישראל רואים ערימות של עציצים וכדים הנמכרים היטב לקישוט בתים וגינות בישראל.
2 תגובות לכתיבת תגובה