זרועות הביטחון

רף סַגַרין התבונן זמן רב בבריכת הסלעים בבאחה קליפורניה שבמקסיקו. הוא חשב שזיהה תמנון. כדי להיות בטוח הוא הושיט יד פנימה. ענן כהה של דיו פרץ ומילא את הבריכה. כן, זה היה תמנון. כשהדיו התפזר, התמנון כבר לא היה שם. זה תרגיל מוכר של מיסוך ובריחה, אבל הוא רק אחת האפשרויות שעמדו בפני התמנון. הוא יכול היה לבחור בתעלול "פרח קיר", כלומר לעטות צבעי הסוואה ולהתמזג עם הסביבה, או לנשוך את היד של סגרין עם הלסת החזקה שלו. אם היה לו מספיק זמן לאיים, הטבעות שלאורך זרועותיו היו זוהרות בצבע כחול, להזהיר שהוא חמוש בחיידק רעיל מספיק להרוג אדם.

התמנון הוא חיה חכמה מאוד, שורדת מצטיינת וחזקה להפליא. באקווריום של סיאטל, למשל, גילו את זה כשהכרישים במקום מתו בזה אחר זה, ויצרו תעלומת רצח לא מפוענחת. כשאחד המטפלים נשאר ער כל הלילה וצפה בבריכת הכרישים, הוא גילה שהרוצח הוא תמנון, שמחץ את הכרישים למוות בשמונה זרועותיו החזקות. בחופי אינדונזיה תועד תמנון אוסף קליפות של אגוזי קוקוס, מתחבא בתוכן ואוגר אותן כארסנל נשק. ובמעבדה של סגרין זאת כבר היתה שגרה, שהתמנונים בורחים מהאקווריומים שלהם כדי להתרוצץ על הספסלים או לאתר "חטיף" באקווריום שכן.

ב־2002, כשסגרין עזב את אזור הנוחות שלו כאקולוג ימי ועבר לוושינגטון לעבוד כיועץ מדעי של חברת הקונגרס הילדה סוליס, הוא לא הפסיק לחשוב על כישוריו של התמנון. בחודשים שלאחר פיגועי 11 בספטמבר, וושינגטון היתה בהיסטריה. בוקר אחד, כשסגרין עבר בעמדת הביטחון של הקפיטול, מכסה את המפתחות בכיסו - כולם ידעו שזאת הדרך להיכנס בלי להפעיל את גלאי המתכות - הוא הבין שבטבע זה לא היה עובד. שלתמנון נחוש לא היה לוקח הרבה זמן ללמוד את שיטת ההגנה החדשה ולהתגבר עליה. ככל שסגרין הפך ברעיון יותר, הוא הבין שיש הרבה מה ללמוד מטכניקות הביטחון של הטבע.

הרעיון הזה הוליד קבוצת חשיבה של עשרות ביולוגים, אקולוגים, פסיכולוגים, אנתרופולוגים, וירולוגים וכמובן מרגלי עבר (ואולי גם הווה), אנשי צבא וסוכנויות ביטחון ושאר מומחים בתחום, ששיתפו פעולה עם הרעיון של סגרין: ללמוד את סודות ההישרדות בטבע וליישם אותם על המאבק בטרור, אסונות טבע ומחלות. העבודה המשותפת הולידה את הספר "ללמוד מהתמנון" ("Learning from the Octopus") שיצא לאור בחודש שעבר ומאז מעורר עניין רב במסדרונות הממשל, על כל צבעיו הפוליטיים.

"אולי זה נשמע מוזר, אבל התמנון לא כל כך שונה מאיתנו", אומר פרופ' סגרין (40) בראיון ל"מוסף כלכליסט" מביתו בטוסון, אריזונה. "גם לו יש מוח מרכזי שיכול לתכנן איך לשמור על עצמו (אם כי רק חלק מהעצבים שלו ממוקמים במוח), ובמקביל יש לו תגובות הגנה אוטומטיות, כמו צבעי ההסוואה. בעצם הוא מראה לנו שאנחנו יכולים לאזן את הביטחון המתוכנן והמחושב עם תגובה סתגלנית, מהירה ואוטומטית. כולנו צריכים להתחיל להתנהג כמו תמנונים".

לא להסיר איום, לשרוד אותו

כי אי אפשר להפוך כריש לצמחוני

במונחים של עולם הביטחון, סגרין חושף בספר את "האינסייד אינפורמיישן" של הטבע. "ללמוד מהתמנון" בעצם מתאר את "הדרך שבה הטבע היה מתנהג לו היה אחראי על הפנטגון", במילותיו של הסנטור לשעבר גארי הארט, שחתום על ההקדמה. "אנשי הביטחון שדיברתי איתם מחפשים כל הזמן רעיונות חדשים, וכשהסברתי להם שבטבע יש רעיונות בשפע, שמעולם לא נבחנו, הם היו סקרנים מאוד לשמוע אותם", מספר סגרין.

לסגרין היה איך להשביע את הסקרנות. בספר הוא חושף את הרכילות הפנימית של הנמלים, השקרים הלבנים של הדיונונים והשקרים הגסים של העכבישים, מתאר את הרגעים השגרתיים והאירועים יוצאי הדופן ומסביר למה כדאי להקשיב לְחיות ששרדו בטבע 3.5 מיליארד שנה. הוא חוזר, למשל, אל בוקר אחד בדצמבר 2004, שבו החיות באסיה ובאפריקה התנהגו בצורה משונה. הפילים הפיקו שאגות מזעזעות, עדרי שוורים שעטו להרים וכלבים סירבו לצאת לטיול בוקר ליד החוף. פחות משעה אחר כך גל צונאמי ענק התפרק על חופי הודו, אפריקה ודרום אסיה והטביע 225 אלף בני אדם. התרעות צונאמי לא היו אז, אבל בעלי החיים יכלו לשמש כהתרעה חיה. אף אדם לא יכול היה לצפות את הצונאמי, אבל הטבע הסתגלן קלט שמשהו עומד לקרות.

סתגלנות היא מושג המפתח של סגרין. מדינות, חברות ואנשים נוהגים לשלם הרבה כסף ליועצים ואנליסטים שילמדו את טעויות העבר, יכתבו דו"ח עב כרס ויפיקו מצגת מרשימה עם המלצות שניישם מילה במילה ונכריז שאנחנו מוכנים לאיומי המחר. אבל גם הם לא יודעים מהם איומי המחר ואיך ייראה המשבר הבא, ובמקרה הטוב הם ערוכים היטב למשבר הקודם.

הטבע, לעומת זאת, לא מנסה לצפות כלום. הוא מקבל את העובדה שהעולם מורכב ודינמי, ושצריך לזהות שינויים ולהגיב בגמישות, כלומר בסתגלנות, לאיומים המיידיים. אם פוגשים מכשולים, עוקפים אותם. דגים, למשל, לא מנסים להפוך כרישים לצמחונים. הם לא מנסים להסיר את האיום. תחת זאת, הם מפתחים טכניקות שמאפשרות להם לשרוד את האיום: לברוח במהירות, לחיות במקומות שכרישים לא מגיעים אליהם, להשתמש בצבעי הסוואה כדי להסתתר וללמוד מדגים אחרים איך לבלבל את הכרישים.

ללמוד מהצלחה, לא מטעות

כמו שגור הלוטרה לומד בלי לחטוף מקיפוד ים

הלימוד הוא חלק חשוב מהסתגלנות. הבנה, ניסוי וטעייה מאפשרים שימוש חכם יותר במשאבים הנתונים. חתירה לשיפור מתמיד הכרחית כדי להתמודד עם אויבים, שבעצמם משתפרים כל הזמן. בטבע כך עושים כולם. למשל השימפנזה סנטינו מגן החיות פורוביק בשבדיה, שיום אחד נמאס לו מהמבקרים. הוא החל לשבור את המלט בכלוב שלו והחביא את החתיכות הקטנות. כשאורחי הגן היו מתייצבים מול הכלוב שלו, הוא יידה בהם בזעם את חתיכות המלט.

סנטינו וחיות אחרות יוצאות למתקפות שלהן בחוכמה, ולומדות בחוכמה. דיונון שמסווה את עצמו, למשל, לא צריך להיראות בדיוק כמו העשב בתחתית האוקיינוס. הוא צריך להיות דומה מספיק כדי לבלבל את הטורף ולהימלט מהמקום. אין לו בנצ'מרק שהציבו יועצים ארגוניים, איזה יעד מספרי שיוכיח שהוא עמד במשימת ההישרדות. להפך, טוען סגרין: אם הוא השתמש רק ב־25% מהיכולות שלו כדי לשרוד זה מצוין. נותרה לו מספיק אנרגיה לדברים חשובים אחרים, כמו אוכל וסקס. אם הוא היה נותן 110% מעצמו, כמו שבני אדם דורשים מעצמם, הוא כנראה היה מת בסוף המשימה.

השיפור המתמיד הזה הוא דרוויניסטי, יש לו מחיר. לא רק בטבע. גם, למשל, בקרב כוחות גרילה, כפי שסגרין תיאר בספרו. לכאורה הם חלשים יותר, מצוידים בפחות טכנולוגיה, פחות כסף, פחות לוחמים וכוח אש. ועדיין, בלא מעט רגעים במאה השנים האחרונות הם היו טובים יותר מצבאות הענק שנלחמו בהם, משוחררים מרוטינות, תורות לחימה מקובעות, מגבלות משפטיות ומחסומים מוסריים.

והיה כאן עניין נוסף: מורדים, למשל אלה הפועלים כיום בעיראק ובאפגניסטן, הרשו לכוחות הברירה הטבעית לטייב אותם. אובדן של לוחמים הוא חלק אינטגרלי מהדרך, ומותם של החלשים יכול להבטיח כוח טוב יותר לקרב הבא. זאת דרך אכזרית להסתכל על הדברים, ואפילו סגרין מאמין שצריך לרכך אותה במעבר מחיות לבני אדם: "אני לא מבקש מאנשים לקבל את הפתרונות הטבעיים באופן ישיר ובלי תרגום, והברירה הטבעית מפרה את האתיקה והנורמות שלנו. הברירה הטבעית היא דרך אומללה להשתפר, אבל למידה אקטיבית מהצלחות היא דרך מלאכותית ובטוחה ליצור את אותם תנאים שהטבע מספק בצורה ברוטלית ומסוכנת".

וזאת הנקודה: סגרין קורא ללמוד בעיקר מהצלחות, פחות מכישלונות. גור של לוטרה לומד את טכניקות הדיג המוצלחות של אמא שלו בלי להיפגע מקיפודי הים או מסרטנים. אבל האדם, גם כשיש לו הצלחות מרשימות, אינו ממהר ללמוד מהן. הרשויות האמריקאיות, למשל, הצליחו בניקוי מיליוני הגלונים של נפט ממפרץ מקסיקו אבל לא יישמו את הפתרונות שמצאו בהצלחה ההיא במשבר הבא, כשמתקן הקידוח הימי של BP התפוצץ ודימם חמש שנים אחר כך באותו מפרץ בדיוק.

אתה בעצם ממליץ לא ללמוד מקטסטרופה כמו פיגועי 11 בספטמבר אבל כן ללמוד מאיזו הצלחה מקומית של הצבא האמריקאי בכפר נידח באפגניסטן?

"זה באמת שינוי בפוקוס. צריך ללמוד מטעויות כדי לא לחזור עליהן, אבל ההתמקדות בהצלחות קטנות ולא בכישלונות גדולים נותנת משהו שאפשר להיבנות עליו בעתיד. כל מה שאתה יודע על הכישלון הוא שמשהו לא עבד. מהצלחה אתה לומד על משהו שעבד, אז למה לא לעשות יותר מהדבר הזה, שיעבוד גם בעתיד?".

איש איש ותפקידו, בלי בוס

גם אלמוגים שומרים על המושבה בלי שלטון מרכזי

מושבת אלמוגים מורכבת מהרבה פריטים זהים גנטית שגדלים על אותו ריף. לכל אחד מהם יש קיום עצמאי והתמחות ברורה - האכלה, רבייה, התחמשות בתאים עוקצניים כדי לדחות פולשים לנדל"ן הקהילתי. אין להם מוח מרכזי, בוס אחד שמחלק הוראות מה לעשות. הם הגיבו לסביבה שלהם, עשו מה שהם יודעים לעשות, ויחד תרמו להישרדות כל מושבת האלמוגים. סגרין מקביל את המושבות האלה לרשתות השיתוף בקובצי מוזיקה - שנים הן הצליחו להתחמק מארגוני המוזיקה וזכויות היוצרים הצנטרליסטיים, משום שהיו כל כך מבוזרות.

מערכת החיסון היא דוגמה נהדרת נוספת ליתרונות הגדולים של הביזור. אמנם יש לה מטרה מרכזית, לשמור על הגוף נקי מפולשים רעים. אבל זה לא שהמוח אוחז ברשימה שחורה של טרוריסטים ומחלק הוראות. הסוכנים של מערכת החיסון מפוזרים בגוף ומאפיינים את מה שנכנס לתוכו. אם אחד הסוכנים זיהה חשוד, הוא קורא לסוכנים מסייעים כדי לקשור אותו, ואם צריך גם לסוכנים מנטרלים כדי להרוס אותו. כל אחד עושה את העבודה שלו, מגיב מיד ובמקום, והגוף כולו מרוויח.

בעזרת ביזור אפשר, למשל, למנוע ממחלות מידבקות להיהפך למגיפות. כבר כמה שנים גוגל מתפעלת בחשאי את "טרנד השפעת של גוגל", מעקב אחר חיפוש מילים שקשורות לשפעת, כגון "תרופות לשפעת". ארבע השנים הראשונות הראו שגוגל שפעת מסוגל לנבא היטב את התפרצות המחלה באמצעות מיליארד משתמשים מבוזרים. הממצאים שלו הלמו לחלוטין את הנתונים של המרכזים למניעת מחלות, אבל גוגל שפעת זיהה את התפרצות המחלה שבועיים לפני הרשויות. זה כל ההבדל בין מטרד למגיפה.

האלגוריתם עשה הפעם את העבודה, אבל סגרין נזהר, ואינו שש להתלהב מטכנולוגיה. היא פשוט לא יכולה להתפתח ולהסתגל כמו הטבע, הוא טוען. הוא מזכיר את ניו אורלינס ואת הביצות שסביבה, בולם הזעזועים הכי טוב שהטבע יכול להציע - הביצות יובשו ועליהן נסלל כביש והוקמה חומה, שנועדה להגן על העיר מהוריקנים במשך מאה שנה. אבל הטבע משתנה מדי שנה, והחומה רק עומדת, לא מסתגלת. בסופו של דבר, ב־2005, היא נכנעה להוריקן קתרינה. "תראו לי קיר בגובה 50 רגל ואמצא לכם סולם בגובה 51 רגל כדי לעבור אותו", כותב סגרין.

טכנולוגיה מונעת סתגלנות או יכולה לעזור לה?

"אני מעריץ גדול של הרעיון להניח את המסכים, לצאת לטבע ולראות את העולם, אבל בשלב הזה של ההתפתחות שלנו אי אפשר להתעלם מהטכנולוגיה, והיא יכולה לעזור לנו להתבונן טוב יותר בטבע. יש הרבה מאוד כלים טכנולוגיים, מלוויינים ועד טלפונים סלולריים, שמאפשרים לנו לראות דברים שלא ראינו קודם ולקבל מידע מאנשים רבים".

לפתוח כל בעיה בפני כולם

הרי הטבע כולו הוא אוסף של אתגרים מבוזרים

בעת העבודה על הספר סגרין זיהה סיטואציות שבהן אנשים כבר נהגו בסתגלנות שהוא מעודד. קצינים אמריקאים ששירתו בעיראק ובאפגניסטן, למשל, סיפרו לו על סתגלנות שצומחת בשטח, דווקא בתוך הצבא. "הם אמרו: 'אני לא יכול רק לצרוח על אנשים עד שיעשו מה שאני רוצה. אני צריך לגרום להם להבין, ולרצות להגיב לאתגר שניצב בפנינו'. לחיילי מארינס, שרק רצו לירות ולהתגבר על הכאב שהם חשים, היה קשה עם הפקודה לסייע בבניית מתקנים אזרחיים. הגאונות של הקצינים היתה לגרום לחיילים להבין שזה האתגר, ושכך נראית עכשיו המלחמה שבה אנחנו רוצים לנצח. ועכשיו בוא נראה איך אתה יכול לעזור לי לנצח".

זה הכלי העיקרי שסגרין מציע לארגוני ביטחון: להמיר פקודות, שיוצאות מקבוצה אליטיסטית קטנה ונכפות על כל השאר, באתגרים מפתים, פתוחים לחשיבה יצירתית, שמשתפים הרבה מאוד גורמים עצמאיים ומבוזרים, עם תחומי התמחות שונים. ברגע שארגון יתחיל לעבוד סביב משימות ולא סביב פקודות, הוא טוען, שאר רכיבי הסתגלנות יצמחו מאליהם.

ניסיונות כאלה אפשר למצוא לא רק בשטח באפגניסטן. הם נמצאים, למשל, במשרדים של גוגל, שבתאי השירותים שלהם תלויות בעיות פיזיקליות, ואפילו במשרד ההגנה האמריקאי, שהוכיח שכאשר ההנהגה הסגורה נפתחת לרעיונות מבחוץ התהליכים הופכים לממוקדים יותר, חדים יותר, יעילים יותר ואפילו זולים יותר.

וסגרין מביא דוגמה מובהקת ליתרונות הביזור אפילו בתחום רגיש כמו תעשיות ביטחוניות. ב־1981 הגה משרד ההגנה האמריקאי את ה־Osprey 22־V, שלמרבה האירוניה נקרא על שם השָלָך, עוף ממשפחת הנציים. המתכננים רצו לייצר הכלאה של מסוק ומטוס, שיכול להנחית ולאסוף חיילים בזריזות גם תחת אש. הרעיון היה שבמקרה של פגיעה במנוע הוא יוחלף במנגנון האוטומטי של להבי המסוק, והתוכנית היתה להתאים אותו גם ללוחמה אווירית, עם תותח קדמי מאסיבי, ולמגן אותו לחלוטין מפני התקפת אב"כ. ממש כלי הטיס הצבאי המושלם.

נדרשו 26 שנים כדי לייצר אותו, בעלות של כ־93 מיליון דולר לחתיכה, פי 2.5 מהתכנון המקורי. אבל היו שתי בעיות קריטיות יותר. ראשית, בזמן שחלף האיומים שאיתם התמודד הצבא השתנו, והאוספרי פחות התאים לצרכיו. וחמור יותר, הייצור עוגן בפקודות שירדו מלמעלה למטה ולא התחשב בשיקולים טכניים והנדסיים, מה שהוביל לכך שהיה קשר קלוש בין התכנון המקורי למוצר הסופי. אפילו התותח הקדמי הוחלף במקלען חשוף בדלת המטען האחורית. בסופו של דבר משרד ההגנה גאל את האוספרי מייסוריו.

בערך בנקודת הזמן שבה האוספרי ירד מפס הייצור, משרד ההגנה הצליח לפתח בצורה חכמה הרבה יותר את סטנלי, רכב SUV של פולקסווגן, מלא מצלמות, רדארים, חיישני תנועה ומערכות שליטה בהיגוי והילוכים, שיכול לנוע בבטחה בסביבה מורכבת בלי שום מעורבות אנושית. הייצור שלו הושלם בתוך שנים ספורות בעלות של רק כמה מיליוני דולרים. איך זה קרה? DARPA, הסוכנות לפרויקטים מחקריים הגנתיים מתקדמים, יצאה ב"קול קורא" לציבור לפיתוח רכב צבאי אוטונומי. לאתגר הוצמד פרס צנוע של מיליון דולר, שמשך יותר ממאה גופים. כולם כשלו. DARPA הריצה את האתגר שוב, והפעם העלתה את הפרס ל־2 מיליון דולר. המתמודדים כבר למדו מההצלחות הקטנות, וגם מהכישלונות הגדולים, של קודמיהם - והצליחו להביא לקו הגמר כמה הצעות טובות, כולל ההצעה הזוכה של חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד.

ארגונים ביטחוניים וממשלתיים נוספים מסוגלים לפעול בפתיחות כזאת?

"הם בודקים את הרעיון. אני מדבר כל הזמן עם אנשים בתוך ארגונים ביטחוניים ומראה להם שלא צריך לפרק ארגון שלם ולבנות אותו מחדש כדי שזה יעבוד. אתה רק צריך להיות סתגלן כשאתה עובד על החלק הקטן שלך בפתרון אתגרים, ומשם זה יתפשט. כשמגדירים את הדברים כאתגרים רואים תוצאות הרבה יותר מהר מבהתמודדות השגרתית עם פתרון בעיות".

כסף לא קובע, מוטיבציה כן

הזאב נלחם על הארוחה שלו, העכבר נלחם על חייו

אחת הבעיות המוכרות באסטרטגיות של ביטחון היא הסלמה הנגזרת מהמשחק העדין של מאזן הכוחות. המלחמה הקרה היא כמובן הדוגמה הבולטת ביותר להידרדרות שכזאת. אבל בטבע, מסביר סגרין, הסלמה היא הזדמנות, מקור לחדשנות - כמו זאת של שושני הים. הן מין פה רעבתני מוקף טבעת של זרועות, שנאחזות בסלעים וממתינות שהמזון ייסחף לפיותיהן. זאת אחת מצורות החיים הרב־תאיות הראשונות על כדור הארץ, אבל כשהים החל להתמלא בטורפים, כלומר נרשמה הסלמה, שושני הים נאלצו להסתגל לכך ופיתחו בזרועותיהן תאים עוקצניים שמאפשרים להן להמם או להרוג טרף, וגם להתגונן מטורפים ולהבריח שושני ים אחרות.

הפיתוח של שושני הים מופלא, אבל לאבולוציה לוקח כמה דורות להגיע לשכלולים כאלה. לבני האדם כרגע אין פריבילגיה לחכות כל כך הרבה זמן.

"זו תפיסה שגויה לגבי האבולוציה. היא יכולה להתרחש במשך דורות ומיליוני שנים, אבל היא יכולה גם לקרות מהר מאוד (לבעלי חיים יש אפשרות לשינויים מהירים באמצעות שינוי אוכלוסיית החיידקים שבגופם, שמחזור החיים שלה קצר בהרבה). אין באמת גבולות זמן להסתגלות, ואם נתחיל להסתגל יותר טוב כבר עכשיו, נזרע את הזרע למערכת שתמשיך להסתגל במשך דורות".

באבולוציה כסף לא משחק תפקיד. גם לא באבולוציה של הסלמה. ברוח דוקטרינת פאוול, האמריקאים היו מצוידים היטב למלחמה באפגניסטן, אבל סגרין כותב כי למורדים המקומיים לקח שבועיים בלבד להסתגל לטקטיקות או מהלכים חדשים של הצבא. בדיוק כפי שהמיליארדים שנשפכו לפיתוח קוטלי עשבים וסוכנים אנטי־בקטריאליים מניבים אותן תוצאות: העשבים, החרקים והחיידקים מסתגלים מהר, מוצאים משאבים חדשים לשינוי ויוצאים מכל סיבוב כזה קטלניים ומחוזקים מאי פעם.

אז דווקא מחסור במשאבים גורם להצלחה?

"למרבה הצער, הדוגמה הכי טובה היא התקפת הטרור ב־11 בספטמבר. אל־קאעדה הוציא הרבה פחות ממיליון דולר על ההתקפה הזאת, שהרגה אלפים, ואי אפשר לאמוד כמה כסף ארצות הברית ושאר העולם שפכו לתוך התגובה. זו דוגמה נהדרת לגוף שמשתמש במעט מאוד משאבים כדי להשיג אפקט אדיר - בדיוק כמו וירוס, שמשתמש במעט מאוד אנרגיה כדי לגרום לחורבן גמור באורגניזם הרבה יותר גדול. בדרך כלל דברים מצליחים יותר בסביבות דלות במשאבים".

מה שכן יכול להטות את הכף הוא מוטיבציה. שתי חיות נואשות לנצח, אחת נואשת יותר. אם זאב הערבות לא יצליח לטרוף את העכבר, הוא יאבד את ארוחת הערב שלו. אבל אם העכבר ייכשל, הוא יאבד את חייו. מי שנואש יותר ובעל מוטיבציה רבה יותר עשוי לנצח.

אז אולי צריך לקצץ בתקציבי הביטחון ו"להרעיל" את החיילים במוטיבציה, שיהיו יותר רעבים ויצירתיים?

"לא, לא. צריך לעשות את ההפך - ליצור מערכות יותר סתגלניות, ואז נראה מיד שכאשר אנחנו יעילים אנחנו זקוקים להרבה פחות מהתקציב כדי לפתור בעיות. ב־DARPA כבר עושים את זה, ומפתחים מערכות נשק בשבריר מהעלות של מערכות אחרות, כי הם עובדים על בסיס אתגרים. ייקח זמן, אבל בסופו של דבר נראה שלא צריך את כל התקציב שאנחנו מבזבזים".

לבלוש בלי להיחשף

ולא לחזור על הטעות של המרמיטות הצווחניות

לא כל פתרון של הטבע הוא מבריק. גם שם יש בעלי חיים שעובדים חכם ויעיל יותר, ואלה שעובדים פחות, למשל בהיבט מרכזי לביטחון - תקשורת ושיתוף מידע. חלק מהמרמיטות, למשל, נוטות לצווח כשהן מזהות סכנה. פעמים רבות מדובר בהתרעות שווא, אבל כשהצווחניות מזדעקות שאר המרמיטות בסביבה לא לוקחות סיכון ומגיבות כאילו מדובר בסכנה אמיתית. בדרך, הן מבזבזות הרבה מאוד זמן ואנרגיה על קריאות ה"זאב, זאב" של חברותיהן הנוירוטיות. בניגוד למרמיטות הרועשות, הדיונונים למדו לתקשר במסרים סודיים שמקודדים באור שהטורפים שלהם לא מזהים. כמה זה חכם? מספיק לחשוב על כך שעמדות השיקוף בשדות התעופה עושות בדיוק את ההפך. כולם יודעים מה הבודקים מחפשים, והטרוריסטים רק צריכים למצוא דרכים לעקוף את הבדיקות.

וכמו אצל בני אדם, גם בטבע התקשורת כוללת שקרים, גדולים או לבנים. יש תמנונים שכאשר הם מזהים בת זוג מתאימה לרבייה הם מפנים אליה חצי גוף עם תצוגה פסיכדלית של צבעים, ואת המחצית השנייה והמשעממת הם מפנים לשאר העולם, ובעיקר לזכרים מתחרים, כאילו אומרים: "שום דבר מיוחד לא קורה פה". יש מין של עכביש שלמד את הסיסמאות הסודיות שבהן נמלים מתקשרות זו עם זו, ופועל כהאקר קטלני. כשהוא רואה נמלים סוחבות זחל הוא נוקש עליהן בעדינות - הסימן המוסכם בין הנמלים להעביר ביניהן את הזחל. הן מעבירות, והוא מרוויח ארוחה.

היכולת לקרוא נכון סימנים בלי לחשוף את העובדה שאתה מחפש סימנים היא יתרון מרכזי בביטחון. בנמלי תעופה אפשר לראות את מורכבות הנושא לא רק בעמדות השיקוף. המינהל האמריקאי לבטיחות בתחבורה (TSA) הוא מבחינת סגרין דוגמה לחוסר סתגלנות, שמתאפיין בפתרונות "לא יעילים עד תסכול, נאיביים או סתם מגוחכים", הוא כותב בספר. "כשהסריקות הגופניות לפני טיסות הורחבו אחרי 11 בספטמבר, ריצ'רד ריד נשא פצצה בנעל שלו. בתגובה התחילו לסרוק נעליים, אז אל־קאעדה זממה התקפה בנוזל נפיץ. וכשאסרו להעלות נוזלים לטיסות, עומר עבדול מוטאלב השתמש בחומר דליק אבקתי שהוסתר בבגדיו בניסיון לתקוף".

אבל אפילו ה־TSA השתפר, הוא מודה. כעת הם משתמשים בסריקה ביטחונית חדשנית, שגם הטבע משתמש בה: זיהוי פנים וסינון התנהגותי. מדובר בשיטות מתוחכמות שמזהות חשודים על בסיס מאגרי פרצופים ממוחשבים או מנתחות מסרים שאנשים מסגירים באופן לא מודע, בהבעות הפנים ובשפת הגוף. בסופו של דבר גם בני האדם הם חיות, וגם הם יכולים לעשות ניתוחים מורכבים ולהגיע למסקנות חשובות על סמך התבוננות בבני מינם. מחקרים הראו, למשל, שגם בני תרבויות שונות יכולים להתבונן בפני זר ולהעריך את החוזק של פלג גופו העליון. הניתוח הזה הוא בעצם מערכת הגנה טבעית, שעוזרת לנו להחליט אם להילחם או לברוח.

לחפש שותפות אינטרסים

כי ייתכן שדג הנקאי יפתור את האיום האיראני

ולא חייבים להילחם או לברוח. לפעמים, מול טורף, מתגלה אינטרס משותף שמוביל לפעולה משותפת. כמו דג הנקאי, שאוכל פרזיטים שמציקים לדגים גדולים ממנו, מנקה להם את הזימים ואפילו שוחה ומנקה בתוך הפה בלי חשש שיטרפו אותו. ברוח "אתה צריך הובלה, אני צריך פרנסה" הוא נותן להם שירות, והם נמנעים מלפגוע בו. מן הסכם ג'נטלמני שמאפשר לו ליהנות מהגנה שדגים אחרים בגודלו יכולים רק לחלום עליה.

שיתופי פעולה כאלה, נקודתיים וכפופי אינטרס, מתקיימים גם אצל בני אדם במקומות מפתיעים. סגרין מתעכב, למשל, על שיתוף הפעולה בין רופאים ישראלים, פלסטינים וירדנים למלחמה בשפעת העופות לפני כשש שנים. גם כאן שיחקו הביזור, הפתיחות וההתבוננות במציאות דרך אתגרים - זאת תגובה מקומית של מומחים שהתמודדו עם אתגר מיידי, לא יוזמה של ממשלות עם שאיפות גרנדיוזיות.

אחד האיומים הביטחוניים הגדולים ביותר היום הוא איראן גרעינית. כשאתה מנסה להסיק מהטבע, מהי האסטרטגיה הטובה ביותר מול האיום הזה?

"יש שתי אסטרטגיות נגישות. הראשונה היא שותפות סימביוטית, כמו בין הרופאים. זכרי, הם לא ניסו להגיע להסכם שלום

סופי ומושלם, אלא לטפל בבעיה מיידית. האם יש לכם בעיה עתידית שתדרוש עבודה משותפת עם איראנים?

"זה מוביל אותי לאסטרטגיה השנייה, ויתור סימבולי. אין לי ספק שיש הרבה דברים בעלי ערך רב לאיראנים שישראל והקהילה הבינלאומית עדיין לא נותנים להם וחשובים להם מאוד. אבל גם בארצות הברית וגם בישראל יש חוסר רצון עז לכל ויתור. זה מתפרש כחולשה ולא כחוזק. ויתור כזה דורש מנהיגות וכוח, הרבה יותר מאלה שנדרשים לגישה של 'לא ניתן סנטימטר' שאני רואה במדינה שלי, בישראל וגם באיראן. השאלה היא מי יתחיל בוויתורים הסימבוליים הללו".