פסק הדין האחרון של ריבלין: בעלי מום לא יוכלו לטעון בבית המשפט שעדיף היה אילו לא נולדו

"במציאות של ימינו לא ניתן עוד להכיר בעילתו של הילד - ה'חיים בעוולה'", כתב המשנה לנשיא אליעזר ריבלין בפסק הדין שבו נפרד מכהונתו. ריבלין ביטל את הלכת זייצוב המפורסמת, הקובעת כי ליילוד בעל מום שנולד עקב אבחון שגוי עומדת עילת תביעה ברשלנות נגד המאבחנים.

השאלה שעומדת בבסיס פסק הדין היא מוסרית־משפטית - האם יילוד זכאי לפיצוי על העובדה שנולד בעל מום? האם ניתן לתבוע רופא שברשלנותו לא זיהה את המום שילווה אותו כל חייו? פסק הדין נועד לפזר את העמימות שיצרה הלכת זייצוב מלפני 25 שנה. אז נחלקו השופטים בשאלה האם עילת התביעה היא של ההורים או של הילד.

יישר קו עם מצא

בפסק דינו היום (ב') התיישר ריבלין עם מסקנות ועדת מצא שהוגשו לאחרונה - עילת התביעה בנסיבות כאלה היא של ההורים. הסיבה: תביעת הילד "נגועה" בתפיסה של "טוב מותי מחיי".

ריבלין קבע שיש לתת "פיצוי מיטיב באורח מלא ככל האפשר לצרכיו של הילד בעל המוגבלות - אך זאת באמצעות עילת תביעתם של ההורים... בתביעת ההורים, אין חייו של הילד עצמם מוגדרים כנזק... קבלת תביעת ההורים אין משמעותה כי חייו של הילד אינם בעלי ערך, או כי מוטב לו עצמו כי לא היה נולד".

ריבלין מרחיב את עילת התביעה של ההורים "באופן המאפשר ליתן להם פיצוי, שיכסה את הוצאות גידולו ומלוא צרכיו של היילוד גם לאחר בגירתו ולמשך כל חייו". פסק הדין קובע מתווה לחישוב הפיצוי במסגרת תביעת ההורים, כך שלמעשה מדובר באותה אדרת בשינוי העילה: "התוצאה שאליה הגענו מקרבת באופן כמעט מלא בין הפיצוי על פי עילת הילד לזה שלפי עילת ההורים".

לעניין הוכחת הטענה שההורים היו מפסיקים את ההיריון אילו היה מובא בפניהם אבחון מהימן, קובע פסק הדין כי החלטת הוועדה להפסקת היריון בעניין תשמש חזקה הניתנת לסתירה בדבר עמדת ההורים. המשמעות היא שגם אם לא עלה בידי ההורים להוכיח כי היו בוחרים להפסיק את ההיריון - אין בכך לגרוע מאפשרותם לתבוע בגין הנזק. עמדה זו מיטיבה בעיקר עם הורים דתיים, שיהיו זכאים לפיצוי אף שאינם פונים לוועדות כאלה.

ועדת מצא המליצה לעגן את הפיצוי בחוק כ"תגמול" ולא כ"פיצוי", וכך לבטל את מירוץ התביעות ואת שלל ההתדיינויות. "יש לקוות כי המחוקק אכן ייענה לקריאה, וכי עד לאותה עת יפתחו בתי המשפט את המנגנונים המתאימים בכלים העומדים לרשותם", קבע ריבלין במסגרת החלטתו.

פרופ' אסא כשר | צילום: תומריקו

יש עדיין שאלה פתוחה

לפסק הדין קדמה תקרית לא נעימה. משרד המשפטים, במקום להגיש תגובה לבית המשפט כחלק מניהול הליכי התביעה, הקים ועדה במטרה להסדיר את הנושא (ועדת מצא). השופט ריבלין הפטיר אז באולם: "חסכו לנו הגיגים פילוסופיים, תנו לנו כלים משפטיים". חבר הוועדה פרופ' אסא כשר נעלב וכתב בעמדת המיעוט שלו: "כיוון שאני החבר היחיד בוועדה שעיקר עיסוקו בפילוסופיה, ראיתי את ההערה הזאת מכוונת בעיקר אליי... הנחיית השופט... מנוגדת בלשונה וברוחה לכל מה שלמדתי והבנתי אי פעם בדבר היחסים בין עולם הרעיונות הפילוסופיים לעולם המשפט".

גם הפרופסור וגם השופט צודקים. השאלה למי זכות התביעה היא בהחלט פילוסופית. היא אכן נוגעת לערך קדושת החיים - האם התביעה היא על עצם ההולדה או על פיצוי והוצאות. משפטית ומעשית, לשאלות אלה משמעות משנית - בשני המצבים ההורים "שולטים" על התביעה, בין אם היא בשמם ובין אם כאפוטרופסים של היילוד. ומה עושים אם "אין" הורים בתמונה? הנה השאלה לפסק הדין הבא.

בסופו של דבר מדובר בשאלה טריוויאלית למדי בדיני נזיקין: מהו הנזק הממוני שנגרם וראוי לפיצוי בגין אבחון רשלני של מום במהלך ההיריון שבסופו נולד תינוק שלוקה במוגבלות. אבל כששני הרכבים מורחבים של בית המשפט העליון וועדה מכובדת חופרים בסוגיה - התוצאה מתנפחת, הרבה מעבר למוצדק מקיומה כשאלה משפטית.