המהפכה ההומוניסטית
חיים כהומו או לסבית בסין הם קודם כל הצהרה אנטי־שלטונית מובהקת, ורק אחר כך ביטוי של העדפה אישית. רחל בית־אריה פגשה את מנהיגי הקהילה הגאה הגדולה בעולם, שבה כ־60 מיליון בני אדם, וגילתה שרובם עדיין חולמים על יציאה מהארון, מוצאים דרכים זהירות לחגוג את חודש הגאווה, ויודעים שכל מסיבה שלהם היא עוד מסמר ורוד בארון השלטון הקומוניסטי
יום שלישי 14 בפברואר היה אחד הימים העמוסים השנה במשרד לרישום נישואים בבייג'ינג. ולנטיינ'ס דיי, יום האהבה שנחגג במדינות המערב, חלחל בשנים האחרונות גם לסין, והיה לתאריך פופולרי לחתונה. אבל השנה האהבה הזאת לוותה גם בממד חתרני, שהגיע אל לבו של אחד המוסדות השמרניים ביותר במשטר הקומוניסטי.
בין עשרות הזוגות הצעירים שבאו למשרד וביקשו להירשם כנשואים ביום האהבה היו שניים יוצאי דופן: זוג נשים וזוג גברים. הם נכנסו ללשכה כזוגות מעורבים, העמידו פנים שמדובר בחתונה שגרתית. אבל בתוך המשרד, מול הפקידים בעמדת הרישום, חברו לבני הזוג האמיתיים שלהם, הכריזו על כך בקול רם, אמרו מפורשות שהם "טונג־ג'י" - "קומראדים", מילת הסלנג המקובלת להומואים ולסביות - ודרשו מהמדינה להכיר בזוגיות שלהם.
"הפקידים דווקא היו מנומסים מאוד. הם כמובן לא רשמו אותם לנישואים, אבל הם התנהגו באדיבות, ובניגוד לחששות שלנו לא היה עימות עם השלטונות", מספר פאן פופו, מייסד המרכז הגאה (LGBT, להט"ב - לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים) בבייג'ינג. "הכוונה שלנו היתה לעורר מודעות לרעיון של זוגיות חד־מינית, להצהיר מי אנחנו. התגובות בציבור היו מופתעות, ורבות היו אוהדות".
פאן (26) ארגן את האירוע וצילם אותו כחלק מהקמפיין שהמרכז מנהל בשנתיים האחרונות למען נישואים חד־מיניים. קמפיינים דומים מתנהלים בכל העולם, ועוד ועוד מדינות במערב כבר מאשרות נישואים כאלה. רק לפני כחודש הכריז נשיא ארצות הברית ברק אובמה על תמיכתו בנישואים כאלה, וארצות הברית סערה מנקיטת העמדה החד־משמעית. אבל בסין, שמצד אחד מקדשת את ערכי המשפחה ומצד שני מרשה לעצמה להגביל את מספר הילדים, במשטר שצנזורה היא אחת מרגלי הבסיס שלו - אף אחד לא מצפה לתמיכת ההנהגה או להיתר אמיתי לנישואים. הנישואים הם בעיקר התירוץ. "מאז 2010 עשינו כמה אירועים ציבוריים, יצאנו לרחוב בבייג'ינג, צילמנו זוגות של נשים בשמלות כלה וזוגות גברים בחליפות חתן באתרים שבהם זוגות מצטלמים בדרך כלל בדרך לחתונה, ואנחנו מתעדים את את התגובה הציבורית", מסביר פאן. "כך אנחנו מעוררים מודעות ומשנים דעות קדומות. לאט לאט".
הדרך ארוכה בכל החזיתות. לפי הערכות של סקסולוגים שונים, יש בסין יותר מ־20 מיליון הומואים פעילים, כש־70%-80% מהם נשואים לנשים או יעשו זאת בהמשך, ושיעורים דומים של לסביות נשואות. הערכה אחרת היא שישנם 60 מיליון הומואים ולסביות בסך הכל, ורק בערים הגדולות הקהילה מונה ככל הנראה כ־100 אלף בני אדם שחיים במידה מסוימת של פתיחות ומעורבים בפעילות הקהילתית. למרות הנתונים האלה, הציבור בסין עדיין שמרני מאוד, ומנגד ניצב הממשל, שלא ממש יודע איך לאכול את הדרישה לנישואים חד־מיניים, אבל דבק בחשדנות הבסיסית שלו כלפי כל מה שמריח מזכויות והתארגנות אזרחית. "אני חושב שהסינים השתנו מאוד, הציבור הרבה יותר פתוח, אבל הממשל כמעט לא הולך קדימה. לעתים נראה שהוא הולך אחורה, למשל בצנזורה באינטרנט שהיתה בשנה האחרונה על אירועים ואמירות שבעבר יכלו להתפרסם", אומר פאן בשיחה על גלידה בויניל קפה, בית קפה גיי פרנדלי במרכז בייג'ינג שפתוח 24 שעות ביממה. "הממשלה רואה בנו קבוצת מיעוט, כמו הטיבטים, כמו נשאי איידס. הזכויות של קהילת הלהט"ב הן חלק מהאג'נדה הכללית של זכויות אדם בסין שהממשלה חשדנית לגביה. אולי הם חוששים שמתן זכויות לקבוצה אחת יפתח את הסכר".
אבל הסכר, כך נראה, כבר נפתח. השינויים שעברו על הקהילה בעשור האחרון, לפחות בערים הגדולות, הם ממש מהפכה של נראוּת. צעירים יוצאים מהארון, מתכנסים, מנהלים חיי קהילה ותרבות עשירים, והציבור מתרגל לנוכחותם ולפעילותם. "אנשים התחילו לצאת מהארון כיחידים מאז שנות השמונים ובמספרים גדולים יותר מסוף שנות התשעים", מסביר קנת טאן (35), מיוזמי פסטיבל הגאווה של שנגחאי, פסטיבל הלהט"בי השנתי היחיד בסין, שמתקיים מ־2009. "עכשיו יוצאים מהארון במסות - לא רק כצעד אינדיבידואלי, עכשיו אנחנו גם יוצאים מהארון כקהילה".
גם בסין מפחדים מאאוטינג וממה יגידו ההורים
את יציאת מצרים הזאת קידמה אולי יותר מכל ד"ר לי יינחה, סוציולוגית וסקסולוגית ילידת בייג'ינג. היא בת 60, לא תמצאו אותה במועדונים הנוצצים והסוערים שצצים בעיר אחרי עיר, היא לא מכירה שירי פופ עדכניים וגם הסטייל שלה לא יככב כנראה על שערי המגזינים שהקהילה מפיקה - עדיין במחתרת - אבל האשה נמוכת הקומה שפותחת לי את הדלת לדירה ישנה בדרום בייג'ינג בנעלי בית נוחות וסוודר עתיק היא הלוחמת הגדולה למען זכויות הקהילה בסין. בסוף שנות השמונים נסעה לאוניברסיטת פיטסבורג לעשות דוקטורט, נחשפה למאבק הלהט"בי ולתיאוריה הקווירית, החלה לחקור את הנושא והביאה אותו לסין כמאבק אידאולוגי שהפך לחייה.
היא בכלל לא לסבית, ואולי דווקא משום כך הצליחה לקדם את הקהילה כל כך. מעמדה כבת למשפחת אינטלקטואלים מפורסמת ואלמנתו של הסופר האהוב וואנג שיאובו מאפשר לה לאתגר תפיסות שמרניות גם בלב הממסד הסיני. כחברת המועצה המייעצת שליד הפרלמנט הסיני לי מגישה שוב ושוב הצעת חוק לאישור נישואים חד־מיניים; היא עושה זאת מדי שנה כבר ארבע שנים. להצעה אין סיכוי להתקבל, היא אומרת, יודעת היטב שהמועצה ואפילו הפרלמנט עצמו הם גופים חסרי שיניים במציאות הפוליטית בסין, אבל משנה לשנה הסיקור התקשורתי של ההצעה גדל, הנראות של הנושא מתרחבת, והיוזמה הדון־קישוטית זוכה לתומכים נוספים מתוך הממסד עצמו. והשנה, בלי קשר להצעה שלה, קבוצה חלוצית של עשרה הורים לצעירים חד־מיניים משנגחאי כתבה לפרלמנט בדרישה לקדם חוק שיבטיח שוויון זכויות להומואים ולסביות. זה היה צעד חשוב וחריג, לי מספרת, מכיוון שבכל הנוגע לקהילה בסין המשפחה היא בדרך כלל בעיה גדולה יותר מהממשלה.
בשביל להבין זאת, היא מספקת את ההקשר ההיסטורי: "ההבדל הגדול בין סין למערב היא שאין ולא היתה לנו מעולם מסורת דתית שמתנגדת לחד־מיניות. לא היה אפילו חוק מפורש שאוסר יחסי מין בין גברים, אלא חוק כללי נגד 'חוליגניזם' שבמסגרתו רדפו גם הומואים בתקופה שלפני הרפורמות". בתקופת מהפכת התרבות כל מגע מיני שלא במסגרת נישואים הוביל לרדיפה ועונשים כבדים. הרפורמות מ־1979 צמצמו את האכיפה, אבל הומואים רבים עדיין הופנו לטיפול פסיכיאטרי ואפילו אשפוז כפוי. חוק החוליגניזם בוטל ב־1997, והומוסקסואליות הוצאה מרשימת מחלות הנפש רק ב־2001. לי מוסיפה כי "בתרבות האסייתית אין אפילו קטגוריות מאוד ברורות למיניות, ההגדרות נזילות ומשיכה מינית לא נתפסת בהכרח כדבר שצריך לקרות בין גבר לאשה. ההתנגדות ליציאה מהארון בסין נובעת ממקור אחר, מהחשיבות של התא המשפחתי. החובה המשמעותית ביותר שיש לאדם במסורת הסינית היא להביא ילדים לעולם ולהנציח את שם המשפחה. לכן למרות הפתיחות הגוברת בחברה לאורח החיים של הומואים, הלחץ מהמשפחות לא פוחת. זו הסיבה שלהערכתי כ־70% מההומואים והלסביות נכנסים לנישואים הטרוסקסואליים. לא לעשות את זה ייחשב בעיני רבים מהם כחטא נגד ההורים".
החיים הכפולים האלה, בתוך נישואים לבן המין השני, הם הנושא החם והשנוי במחלוקת כרגע בקהילה. "לפעמים חברים מתחתנים עם נשים שהכירו בשידוך ובלחץ המשפחה, שלא יודעות שהם הומואים", מספר פאן. "יש כעס על המנהג הזה, וכמה מהחברים המיליטנטים יותר שלנו מאיימים להוציא גברים נשואים מהארון. אני אישית חושב שנישואים כאלה הם פרקטיקה לא הוגנת שמובילה ללא מעט סבל לכל הצדדים, אבל מנסה להתייחס למי שנוהגים כך יותר בחמלה".
האמנות הנשית המסורתית הפכה לאמנות הומואית חתרנית
הסיפור של שי יה־דיה (48) מדגים את הקושי להתמודד עם המשפחה, עם החברה, עם המסורת, אבל גם את האפשרויות החדשות שנפתחות בשנים האחרונות. "הפרפר הסיבירי", כפי שהוא מכונה (שי יה־דיה הוא קיצור של הכינוי הזה), גדל באזור כפרי וסחוף רוחות סיביריות בצפון־מערב סין והיה לאמן נועז וחריג, שלוקח מסורת סינית עתיקה לכיוון לגמרי לא צפוי. המדיום שלו הוא מגזרות נייר, אמנות נשית שפרחה בעיקר במערב סין. במשך מאות שנים נשים, שהיו אנאלפבתיות ברובן ומרותקות לחיי הבית והמשפחה, השתמשו בה כדי לבטא את עצמן, את החלומות והתשוקות שלהן, וכדי לתקשר זו עם זו בסביבה שהפלתה אותן לרעה מכל בחינה. היום, בבייג'ינג, שי יה־דיה עושה אותו הדבר.
"הייתי תמיד קרוב מאוד לאמא שלי, וממנה למדתי לבשל וגם ליצור מגזרות נייר", הוא מספר לי בחדר־סטודיו הזעיר שלו בפאתי העיר. "ידעתי שאני אחר תמיד, אבל כשניסיתי לדבר על זה עם אח שלי הוא אמר לי לא להגיד את זה לאנשים, ושהתחושות האלה יעברו כשאתחתן".
בתחילת שנות ה־20 לחייו הוא התחתן עם בת הכפר שלו והיה אב לשני ילדים, אבל התחושות לא עברו. הוא עבד בשדות, טיפל בבנו הנכה, והקדיש את כל זמנו הפנוי למגזרות הנייר. כמה מהן עסקו בנושאים מסורתיים: נישואים, משפחה, חגים וימי זיכרון, ואותן מכר מדי פעם לשכנים ולתיירים. את האחרות עשה בסתר ושמר בסתר. "אלה העבודות שכאשר אני עובד עליהן אני מרגיש חופשי, כמו פרפר", הוא אומר. אלה מגזרות ארוטיות מאוד, שמתארות בקווים מדויקים ובצבעים עזים אהבה בין גברים (כמה עבודות מאוחרות יותר הוקדשו גם לאהבה בין נשים).
את העבודות האלה חשף לראשונה רק כשעבר לבייג'ינג, לפני כשש שנים, כביכול כדי לשפר את מצבה הכלכלי של המשפחה. הוא מתפרנס מבישול ומשמירה, וחי בחסכנות הקיצונית שמאפיינת מהגרי עבודה רבים בבירה הסינית. כאמן הוא עדיין פועל בשוליים, אבל החודש, לראשונה, הוא מציג תערוכת יחיד בלוס אנג'לס. "הפעם הראשונה שלי על מטוס", הוא צוחק, ומתרגש מהצעד המשמעותי כל כך לאדם במצבו. יש לו בן זוג בבייג'ינג, ולפני שנתיים סיפר לאשתו את הסוד הגדול. "אני לא רוצה לשקר לה, אני לא רוצה לחיות בשקר בכלל, אבל היא מעדיפה לא להתגרש ולא לספר לאחרים, אז בכפר אף אחד לא יודע וחושבים שהלכתי לבייג'ינג רק כדי לעבוד". ומה עם הילדים? בסרט הדוקומנטרי הקצר "The Siberian Butterfly" שנעשה עליו שי מספר על בתו, סטודנטית בנאנג'ינג שבמזרח סין. "היא לא אומרת כלום אבל אני חושב שהיא מבינה שאמא שלה ואני לא באמת חיים יחד. אני חושב שהיא תוכל להבין אותי. היא כבר שייכת לדור אחר, שיודע יותר".
הנראות מצמצמת הומופוביה אבל גם מגבירה את הצנזורה
פאן הוא כבר בן הדור החדש. הוא יצא מהארון בשלבים - תחילה סיפר לחברים באוניברסיטה, אחר כך מצא בן זוג, ולפני יותר משנתיים, בגיל 23, סיפר להוריו. "לקח להם זמן, הם מקבלים את זה בהדרגה, אבל בפעם האחרונה שביקרתי בבית, בעיירה במחוז שאנדונג, אמא לקחה אותי הצידה ואמרה שאם 'תהיה לי הזדמנות' להיות סטרייט בכל זאת, להתחתן ולהביא ילד, היא תשמח מאוד". למרות הקבלה היחסית, הוא מוסיף, הוריו לא סיפרו לאיש מקרוביהם, חבריהם או שכניהם, ו"כשאני נוסע הביתה לראש השנה הסיני, אני כל הזמן צריך להתחמק מהצעות שידוכים". כמו בקרב רווקים סטרייטים בכל העולם, תקופת ראש השנה הסיני היא אימתם של רוב ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסים הסינים, הזמן שבו הלחץ הוא הגדול ביותר מצד אחד, ומן הצד האחר השתיקה שמאפיינת את המשפחה הסינית מגיעה לשיאה.
"אבא שלי מעולם לא אמר את המילה המפורשת לה־לה (כינוי ללסבית בסינית)", מספרת מינג מינג (38) קולנוענית מבייג'ינג. "הוא מכיר את שי טואו, בת הזוג שלי, ויודע שאנחנו גרות יחד, אבל הוא וגם אני מעדיפים לא להגדיר את היחסים במונחים מפורשים. בסין יש הרבה דברים שכולם יודעים אבל מעדיפים לא להגיד במפורש. אני לא חושבת שזה מפריע לו שאני חיה עם אשה, אבל הוא מוטרד מהעובדה שאין לי ילדים, הוא תמיד שואל מי ידאג לי כשאהיה זקנה". באופן מובן לגמרי, הבייבי בום שמאפיין את הקהילה במערב וגם בישראל בשני העשורים האחרונים רחוק מאוד מלהגיע לסין, עם המבנה המשפחתי השמרני.
מינג ושי (44) נפגשו לפני כעשור בתוכנית טלוויזיה על הומואים ולסביות שבה השתתפו כאורחות. מאז הן חיות יחד, מפיקות סרטים דוקומנטריים ונוסעות בכל רחבי האימפריה כדי לראיין לסביות וטרנסג'נדריות גם מחוץ למרכזים העירוניים הגדולים. ב־2007 הן יזמו את פסטיבל הסרטים הקווירי הראשון במדינה, בבייג'ינג, שמתקיים כעת מדי שנתיים, תמיד בחללים קטנים, חצי במחתרת ותחת ענן של אי־ודאות בנוגע למידת הסובלנות של השלטונות. "באופן אירוני, תוכנית הטלוויזיה שהתראיינו בה ב־2001 לא היתה יכולה להיות משודרת היום", מסבירה שי. "אז לא היתה עדיין מודעות בכלל, רוב הציבור לא ידע מה זה לסבית, מה זה הומו, ולא היתה התנגדות גדולה של הצנזורה. היום, דווקא מפני שיותר אנשים מודעים ונוצרה תנועה לא קטנה, השלטון זהיר יותר וחושש יותר, והצנזורה תקיפה יותר".
השלטון, שהאסטרטגיה שלו בעשורים האחרונים היא להוציא את עצמו בהדרגה ממעורבות בחייהם הפרטיים של אזרחים אבל לשמור על כוחו הפוליטי, לוחץ על הקהילה פחות מעל פעילי זכויות אדם אחרים. עם זאת, הכללים אינם ברורים ומפורשים, וודאי שאינם קבועים. לפעמים הרסן מותר, לפעמים הדיכוי מוגבר. כך, המועדונים פועלים כמעט ללא הפרעה - דסטיניישן בבייג'ינג, Cloud 9 ו־Angel Club בשנגחאי ואחרים הם מועדוני פאר יקרים שנהפכו למקדשים של הקהילה, עם מסיבות סוערות בכל סוף שבוע וקהל בינלאומי.
הטרנד מתפשט גם לערים מרוחקות יותר: נאנינג הדרומית, בסמוך לגבול עם וייטנאם, היא בירת מופעי הדראג של סין, אולי בגלל הקירבה לתרבות הדראג המפותחת של דרום־מזרח אסיה. פאן מספר שפורטל האינטרנט הגדול סוהו הזמין ממנו סדרה דוקומנטרית על תרבות הדראג שתשודר בהמשך השנה. "הם קנו את זה במקום סדרה ביקורתית על מאו דזה־דונג שלא עברה צנזורה, אז נראה שהנושא הזה פחות רגיש מבחינת השלטונות מדמותו של מאו", הוא צוחק.
עדות ברורה עוד יותר לשינוי היא היחס לג'ין שינג (45), רקדנית וכוריאוגרפית שנולדה כגבר וב־1996 היתה האדם הראשון בסין שעבר בגלוי ניתוח לשינוי מין. היום ג'ין היא סלבריטי בלב המיינסטרים, עם מיליוני מעריצים, כיסא של שופטת במקבילה הסינית ל"רוקדים עם כוכבים" ופה גדול. היא הסלב הסיני היחיד מחוץ לארון והטרנסית היחידה שנחשפה, אבל ניתוחים לשינוי מין מתקיימים כיום בסין. סימן אחר התקבל בשנה שעברה כשהשחקנית ליו ליפינג, שהמירה את דתה לנצרות, פיזרה הערות הומופוביות בוויבו, הטוויטר הסיני, וזכתה לשטף אדיר של תגובות שליליות הן ברשתות החברתיות והן בתקשורת הממוסדת. הביקורת כלפיה הגיעה אפילו ל־CCTV, הטלוויזיה הממלכתית של סין ומעוז השמרנות השלטונית. "לא ייתכן שלמישהי בעלת השפעה גדולה כל כך יהיה כוח לקרוא לאפליה נגד קבוצה חברתית כלשהי במדינה", הכריז שופר השלטון, וזכתה לתשואות מהקהילה שלא רגילה לחיבוק ממלכתי כל כך. הממשל אולי לא מעוניין עדיין לראות חד־מיניות כתופעה נורמטיבית, אבל נזהר שלא לאפשר הפצת שנאה.
צעד קדימה שניים אחורה, עד שתבוא המהפכה הכללית
ובכל זאת, מדובר בדיקטטורה קומוניסטית. בחודש שבו נחגגים ברחבי העולם אירועי הגאווה, ובראשם מצעדי הגאווה, בסין אפילו לא חולמים על זה - שם מתקיימים רק מצעדים צבאיים, שום מצעדים אחרים אינם מקבלים אישור. המשטר אובססיבי במיוחד לכל סימן של התארגנות והיווצרות מוקדי כוח מחוץ למסגרת של המפלגה הקמומניסטית עצמה, ולכן הוא מעלים עין ממועדוני גייז, אבל מבטל, לפעמים ממש ברגע האחרון, אירועים פומביים של הקהילה. למשל תחרות מלך היופי הראשונה בסין, שנולדה בשנגחאי ב־2010. האירוע התחיל כיוזמה קטנה של קבוצת חברים שרצתה אירוע מהנה, אבל מרגע שהתקשורת גילתה אותו ותשומת הלב הציבורית גדלה, גם המשטרה נכנסה לתמונה. הקהל כבר ישב בבר שבו התחרות היתה אמורה להתקיים כשהשוטרים הגיעו וסגרו את האירוע. לבסוף בחרו המארגנים זוכה ללא תחרות פומבית, והוא נשלח לתחרות מיסטר גיי העולמית באוסלו וזכה במקום הרביעי. את הלקח הם למדו שוב בדרך הקשה - גם אם הם רק באים ליהנות, בלי שום אספירציה פוליטית, כל פעילות שלהם כהומואים מציבה אתגר ל"חברה ההרמונית" החדגונית והמנוטרת היטב ששליטי סין מנסים לייצר.
אלה שבאים עם אספירציות פוליטיות מובהקות מנסים להלך בין הטיפות. בלי מצעד, קנת טאן וחבריו משנגחאי חוגגים את חודש הגאווה בפסטיבל שמורכב מ"שורה של אירועים, בתוך מועדונים וגם בחוץ, כמו הפיקניק הוורוד, שהעתקנו מסינגפור ונהפך המוני משנה לשנה".
טאן עצמו הוא אזרח סינגפור שעבר לשנגחאי ב־2003 כדי להשתלב בכלכלה הצומחת של סין והקים מותג קטן להלבשה תחתונה ובגדי כושר לגברים. על הדרך גם נהפך לדמות מרכזית בחיי הקהילה - כמו זרים אחרים שממלאים תפקיד חשוב בקידום הקהילה בסין. בשנגחאי הם אלה שהקימו את המרכז הגאה בעיר ויזמו את הפסטיבל. "מכיוון שלא ידענו איך השלטון יגיב וחששנו ממעצרים, זה היה נוח - מי שלקחה על עצמה את היוזמה היתה אזרחית אמריקאית שעמדה לעזוב בכל מקרה, וידענו שבמקרה הגרוע היא תגורש מסין. אחר כך ספגנו ביקורת על כך שזרים מנסים לקדם תרבות הומואית בסין, דיברו על פטרונות, אז בשנה השנייה כבר התעקשתי שהיוזמה תהיה מקומית. הרבה בעלי ברים ומועדונים חששו להצטרף שמא יסגרו אותם. בסוף שכנענו אותם".
מאז האירוע מתקיים בכל חודש יוני, ושנגחאי לוקחת בקלות את כתר העיר הוורודה ביותר בסין. אבל גם השנה המשטרה בילתה את השבועות האחרונים במעקב אחרי התוכניות והפעילויות הצפויות. "הם אף פעם לא דיברו איתי ישירות, אבל המארגנים הסינים, וגם סתם חברים שלי, מוזמנים 'לשתות תה' עם השוטרים שמתעניינים מה אנחנו מתכננים לעשות". "הזמנה לתה" היא שם קוד בקרב אקטיביסטים בסין, לאו דווקא גייז, לחקירה לא רשמית במשטרה, על כוס תה כמובן. ההליך נועד לגשש לגבי כוונות הנחקרים ובעיקר לאותת להם שהמשטרה שמה עליהם עין ולסמן להם את גבולות המותר והאפשרי.
הטנגו העדין של היחסים בין הקהילה למשטר מאפיין לא רק את צעדי המשטר, אלא גם את האג'נדה של הקהילה, שמנסה לפעול במקביל בכמה חזיתות. "יש בקהילה מחלוקת אם צריך לעבוד יותר עם הממשלה או לחתור יותר להעלאת המודעות בציבור", אומרת שו בין, פסיכולוגית ומנהלת המרכז הגאה בבייג'ינג. כך, בין השאר, המרכז עורך פעילויות באוניברסיטאות, לעתים בעידודם של פרופסורים ליברליים ובתמיכה נחרצת של ד"ר לי, כדי להנחיל ידע ולשנות דפוסי חשיבה בקרב צעירים.
האם זה עובד? נראה שכן, אבל לאט. "במחקר שעשיתי ב־2007 91% מהנשאלים אמרו שאין להם בעיה עם הומוסקסואליות וחשבו שאין הצדקה להפלות הומואים. זה שיעור גבוה יותר מבמדינות מערביות רבות", אומרת ד"ר לי, אבל שו סקפטית לגבי התוצאות: "כשאנחנו מארגנים אירועים פומביים ומבקשים תגובות מעוברים ושבים, יש הרבה מאוד תגובות שליליות. אני חושבת שהיחס משתנה אבל הנתונים לא חד־משמעיים ויש עוד דרך ארוכה".
לי מכירה תגובות כאלה מקרוב. חרף מעמדה הרם, היא מספרת שהיא מקבלת מכתבי שטנה ששולחים אותה לגיהינום. "הדקאן שלי באוניברסיטה מציע מדי פעם שאדבר קצת פחות, או קצת פחות בקול רם, בדרך כלל אחרי שהוא מקבל מכתבים שמודיעים לו שאני השטן. אני חושבת שפחות מפריע להם שאני תומכת בחד־מיניים ויותר שאני בכלל מדברת בגלוי על מיניות. הרבה אנשים עדיין חושבים שזה נושא שלא ראוי לדבר עליו, שיש דברים שלא אומרים".
קשר ההשתקה המתמשך הזה מזין תעשייה שלמה של "טיפולי המרה", עשרות מרפאות פסאודו־פסיכיאטריות שמבטיחות להפוך הומואים ולסביות לסטרייטים תמורת תשלום נאה, ומושכות את מי שנתונים ללחץ מתמשך מצד המשפחה או בני זוג שלהם נישאו. מקור הלחץ, כאמור, הוא בעיקר הצורך להביא ילדים. הלחץ הזה מניב לאחרונה נישואים של הומואים ולסביות זה לזה, שמאפשרים הקמת משפחה בלי הסתרה ועם חופש יחסי.
גם הפתרון הזה שנוי במחלוקת, והאקטיביסטים של הקהילה לא מוותרים על החלום להפוך את הזוגיות החד־מינית ללגיטימית ואפילו מתחילים לדבר, לאט ובזהירות, על הבאת ילדים במסגרת חד־מינית. אפשרות כזאת אינה קיימת כיום בחוק, ורק זוגות מעטים מימשו אותה בדרכים עקיפות או מחוץ למדינה. ד"ר לי כבר עובדת על הצעת חוק הנישואים שתידחה גם במושב הפרלמנט הבא, ואין לה שום כוונה לוותר. "אני לא יודעת אם נישואי גייז ייהפכו ללגיטימיים בעשור הקרוב, אבל אני מאמינה בהחלט שזה יקרה בתוך 20 שנה. הדברים חייבים להשתנות. העובדה שכל כך הרבה אנשים נכנסים לנישואים בלי אהבה, אפילו בלי חיבה, היא פוגענית וחייבת לעבור מהעולם. הדברים משתנים, הפתיחות גדלה, אבל בסופו של דבר גם הנושא הזה תלוי ברפורמות דמוקרטיות כלליות שיצטרכו לקרות בסין". הקישור הבלתי נמנע הזה, בין זכויות הלהט"ב לזכויות אדם בכלל, בין חופש הפרט לליברליות כללית, הוא הסיכוי של הקהילה, אבל הוא גם מה שתוקע אותה כרגע.
19 תגובות לכתיבת תגובה