אין מה להפסיד

נניח שהייתי אומר שאני רוצה להציג לכם מוזיקאית מעניינת מסקוטלנד. טרייסי מקדונלד שמה, והיא הוציאה אלבום מוצלח, ששווה את ההאזנה שלכם. יש לה קול מעניין, חרוך במידה ועם טווח משגע, שמשתלב בצורה טובה עם עיבודי הגיטרות המכסחים. נו, אז איך המקדונלד הזאת? יופי של אלבומים מוציאים שם בבריטניה, נכון? חבל רק שהמבטא הסקוטי מתגנב פה ושם.

אבל בדבר אחד אין ספק - מקדונלד יודעת לעשות רוק. ולמה אני מספר לכם על האשה הדמיונית לחלוטין הזאת? בעיקר כי לנסות ולפרק ביחד את עולם הדימויים של המוזיקה, שכופה על רבים מדי מאיתנו דעה מוקדמת ומוטעית. כשנחת על השולחן הדיסק החדש של נינט טייב, "Sympathetic Nervous System" - כולו באנגלית, תוצרת ליברפול - הביקורת הארסית כבר עמדה לכתוב את עצמה. שוב היא ממציאה את עצמה מחדש, שוב הקריירה בחו"ל, ושוב ניסיון לברוח מהצל של "כוכב נולד". כל מבקר מוזיקה מחזיק בראש קלטת מוכנה עם 300 המילים האלה, רק לחצו פליי.

נינט. אלבום רוק טוב, שלא דומה לימיה עם אביב גפן

אלא שאז התרחשה תקלה קטנה: האזנתי לדיסק החדש של נינט במהלך נסיעה ארוכה לצפון. ואז האזנתי לו שוב. ואז עוד פעם אחת. עולם הדימויים המוקדם התנפץ איפשהו באזור כביש הסרגל. אני מסיר את הכובע — זה אלבום רוק טוב. הוא גורם לראש להשתולל במקומות הנכונים, הוא עמוס בשירים עם מהלכי אקורדים לא שגרתיים, ויש תחושה של דחיסות, של הזדקקות מצד אחד וכיף גדול מצד שני, שאופייניות לאלבומים שנעשו כמו שצריך.

העובדה שטייב גם כתבה את רוב החומרים (חלקם ביחד עם שותפה המוזיקלי, ברוך בן יצחק מרוקפור), רק מדגימה איזה מרחק עברה כיוצרת. שירים כמו "Unrequited Star" או שיר הנושא "Sympathetic Nervous System" משדרים עוצמה מזוקקת, נטולת פאתוס, כמו צרחה מהקרביים, שהפכה לנשק החדש של נינט בשדה הקרב של הרוק. הקול שלה מזכיר בשינוי הצבע שלו את מה שפול מקרטני, עוד אחד מליברפול, עשה לעצמו ב"Oh Darling" של הביטלס, תהליך "ג'ופליניזציה", אם תרצו, שהפך את הקול הנקי למלוכלך ומרוסק. יחד עם ההפקה המשובחת של מייק קרוסי, יש כאן מוצר בינלאומי, לא פחות.

זה לא אלבום מושלם. פה ושם יש נטייה להתמרחות מיותרות, ו־12 הדקות של רעש מנסר בליווי לחישות בסוף האלבום מדגימות זאת היטב. גם הטקסטים לא אחידים ברמתם, עם שורות מעט פשטניות מדי פעם. אבל בסך הכל, בעודנו מציינים

עשר שנים ל"כוכב נולד", זו הזדמנות טובה לראות איך טייב הצליחה סופית לשחרר מהרגל את המשקולת המיינסטרימית ההיא.

זה אלבום שמיועד לחובבי רוק מעודכן, כזה שלא מתעגל כמעט באף שלב, ולבטח לא דומה לימיה לצד אביב גפן. האלבום הזה מן הסתם לא יהיה רב המכר הגדול ביותר בקריירה של נינט, בגלל היומרות וחוסר ההתפשרות. אז למה לה? "I'm Fucked Up, Man" היא שרה בשיר היפה "27", שמזכיר את איימי ווינהאוס וכל האחרים שהלכו בגיל המקולל הזה. ואולי זה המקום שממנו נינט מתחברת אליהם - דרך התחושה שאין לה מה להפסיד. וזה, תכלס, רוקנ'רול.