אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אין לי זמן אליכם צילום: אוראל כהן

אין לי זמן אליכם

הרהור לשבוע הספר, וחגיגה נוגה של האוטונומיה הצנועה שזכיתי בה

07.06.2012, 09:23 | אמיר זיו

שבוע כזה היה מתבקש לכתוב על אילן בן־דב, שהלך לקנוסה אצל גרגוריוס מהאצ'יסון. היה נדרש לפשפש בהרגלי הפגת השיעמום היקרים של שלמה אליהו. אבל אין לי זמן אליהם השבוע. אני עסוק עד מעל לראש.

כי אחרי שנים של תכנון, אגירת חסכונות, המתנה מאופקת, ציפייה שהילדים יגדלו קצת, ניסיון לקנות דירה, הצחקת אותנו, ויתור, הפנמה, אלה החיים שלך חבוב, זה מה שיש תתרגל. ואחרי חודשיים של שיפוץ, לרבות ארבעה שבועות של מגורים בחדר ילדותך אצל ההורים (טור נפרד, טור נפרד), ענני אבק, ערימות שקלים שנקברו תחת הפרקט החדש והרבה אדריכלות יצירתית, יש לי סוף סוף חדרון עבודה קטן. מדהים כמה אושר אנושי ניתן לדחוס לשישה מ"ר עם שולחן וחלון שמשקיף בדוחק אל עזריאלי. שישה מ״ר של אוטונומיה, מקום שלכולם יש אמנם רשות עקרונית להיכנס אליו, אבל הם לא ממהרים לממש את זכותם. חלקם מתוך יראת כבוד, חלקם מפחד חמיצות פניי. איזו עוצמה.

אז עכשיו אני יושב, מתרווח מול חלוני, על גופותיהם של יעקב פיכמן ומלך ראוויטש. הם, ועוד רבים וטובים אחרים, שילמו את מחיר האוטונומיה שלי. לא נשאר מקום בשבילם, לא גשמי ולא רוחני. כשאתה גורע שישה מ"ר מהסלון ונאלץ לוותר על ספריית הסטודנטים המגושמת שבמשך 15 שנה ניתן היה להעמיס עליה כל ספר שהגיע הביתה, שכבה על שכבה, זה מאחורי זה, במאוזן ובמאונך, מישהו חייב לשלם את המחיר.

איש לא יקרא את כל הספרים האלה, אבל בכל רגע נתון יושבים אלפי אנשים וכותבים. גם אני כך. לרגע משוכנע שיש לי מה לומר לעולם, ורגע אחר כך תפלותם של הדברים מתחוורת לי, צילום: אמיר זיו איש לא יקרא את כל הספרים האלה, אבל בכל רגע נתון יושבים אלפי אנשים וכותבים. גם אני כך. לרגע משוכנע שיש לי מה לומר לעולם, ורגע אחר כך תפלותם של הדברים מתחוורת לי | צילום: אמיר זיו איש לא יקרא את כל הספרים האלה, אבל בכל רגע נתון יושבים אלפי אנשים וכותבים. גם אני כך. לרגע משוכנע שיש לי מה לומר לעולם, ורגע אחר כך תפלותם של הדברים מתחוורת לי, צילום: אמיר זיו

פיכמן וראוויטש מתו. יחד עם עוד עשרות משוררים וסופרים הם הוצאו מהבית, ספריהם המצהיבים פונו לטובת המרחב הפרטי שלי. לבי לא עמד לי להשליך אותם בעצמי לפח, 60, 70 ואפילו 80 שנה אחרי שיצאו לאור, ולכן הנחתי אותם בארגזי קרטון פתוחים מתחת לבניין. יכולתי להתבונן בהם מהחלון בסלון, שוכבים זה לצד זה, מבקשים להיאסף מחדש על ידי מאן דהו, כמו כלבים מכשכשים בזנבם מול ילד במכלאה של צער בעלי חיים. אני משער שלא רבים מהם נאספו לבית חדש, אחריתם היתה בוודאי נטולת כבוד במשאית הזבל העירונית. אינני יודע בוודאות משום שהעדפתי לא לראות מי ואיך מפנים אותם.

כעת אני מצטער, משאין לי עוד מהיכן לצטט לכם בית משיר של ראוויטש. ולא יהיה לי עוד. בוודאי נשארו עותקים מצהיבים של ספריהם בספריות הגדולות. למען האמת איני בטוח, וזה לא באמת משנה. עד כה הם היו נגישים לי בכל פעם פוטנציאלית שרציתי לקרוא תרגום של ראוויטש מיידיש, או שיר של פיכמן החוגג את הטבע ב"פאת שדה". אלא שמעולם לא רציתי. בפעם הראשונה אני רוצה כשהם אינם.

אין לי זמן לכתוב השבוע לעיתון. האנשים הגדולים שכתבו ביד אמן התפוגגו, ועכשיו במקומם יש לי מרחב לשבת מול שולחן הכתיבה ולמלא את המחשב באלפי מילים משלי, שלפתע זורמות, כאילו חיכו שנים ארוכות שיהיה להן חדר משלהן שבו יוכלו להתרכז, תרתי משמע.

אבל לשם מה בעצם? נניח שהן יתגבשו כשיושלמו ייסוריי ליצירה שלמה ראויה. אין כל ודאות שזה יקרה, לפי מהלך העניינים עד היום הסיכויים נגדי, אבל נניח שזה יקרה יום אחד - הרי זו ההבטחה שמרחפת כעת בקיטון שלי. גם אז, סופה במקרה הטוב להעלות אבק על מדפים שילכו ויתרוקנו בחלוף השנים, או גרוע מזה: להיוולד מלכתחילה כקובץ דיגיטלי, ספרות קינדלית, אפליקציית דפדוף, שיש להסירה כדי לפנות מקום לאלה שאחריה, או שהיא נעלמת מעצמה עם שדרוג המכשיר, ואין לה ריח או מגע או אבק שנצבר או נקודות קטנות חומות בשולי כריכה מצהיבה או הקדשות בר מצווה בעט נובע.

ספרים נזרקים. זו אחריתם. לא משום שיש אותם בקינדל, אלא משום שאיש לא יקרא בהם עוד. צאו לשבוע הספר, חפשו פיכמן או ראוויטש או גנסין או מולודובסקי. אין. גם צעירים ומעודכנים מהם תתקשו למצוא. ובכל זאת, בכל רגע נתון יושבים אלפי אנשים וכותבים, מחברים מילים זו לזו, מייצרים תוכן, כאילו דבר לא השתנה. מדפי הספרים בבתים צרים מלהכיל, החנויות צרות מלהכיל, הספריות צרות מלהכיל, העולם צר מלהכיל. אבל המוטיבציה, הדחף הבסיסי, לא השתנו.

כעת גם אני כך. עמוס עד מעל לראשי במחשבות, לרגע משוכנע שיש לי מה לומר לעולם, ורגע אחר כך תפלותם של הדברים מתחוורת לי. ואז אני מוחק, וכותב מחדש, ואינני יכול לעצור. מצטער.

לכן אין לי זמן לאילן בנדובים ולשלמה אליהואים השבוע, אף על פי שהם בהחלט היו ראויים לעוד איזו הצקה קטנה. אין לי זמן כי אני כותב כמו משוגע, במדרון תלול שסופו האופטימי הוא פינוי מצהיב במשאית של העירייה, כשהאנשים שאירחו אותי בביתם מסבים את מבטם לכיוון אחר.

***

מִי זֶה יָשִׁיר אֶת שִׁירֵיךָ הַיָּפִים

אַבָּא שֶׁלִּי, אַבָּא, הַאִם תָּשִׁיר אוֹתָם הָרוּחַ?

וּמִי יַשְׁקִיעַ עַצְמוֹ בְּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ

אֲשֶׁר הָגִיתָ בָּהֶם הַרְבֵּה כָּל כָּךְ בַּלֵּילוֹת?

מלך ראוויטש, מתוך "דיאלוג בבית משורר יידיש באמריקה"

***

לִבִּי, לִבִּי, מַה תְּמַהֵר

כֹּה מִיּוֹמְךָ לְהִפָּרֵד,

וּכְמוֹ צִפּוֹר לִפְנֵי סַעַר

אֱלֵי קִנָּהּ, אַתָּה חָרֵד?

יעקב פיכמן, מתוך "יַד מִי נָגְעָה"

 

amir.ziv@calcalist.co.il

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

15 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

14.
הייתי בסרט הזה. היום אין לי שום מסר לעולם שמסביבי.
הוצאתי לאור מספר ספרים. אנשים לא עמדו בתור לקנות אותם. גם לא לקרוא אותם. כשכתבתי אותם, הייתה לי תחושה של שמחה בלב, שיש לי איזה מסר שהעולם מחכה לשמוע. היום אני יודע: אין לי שום מסר לאומה, שום דבר אינני מסוגל לחדש לכדור הארץ ובעיקר, אף אחד לא באמת מעונין להקשיב למה שאני אומר. וכל מה שאני כותב כאן איננו מתוך אכזבה, להיפך, מתוך תחושת שחרור של ידיעה מהו מקומי האמיתי בקוסמוס.
גדי , תל אביב  |  08.06.12
13.
לו הייתה תפלותם של הדברים אמיתית בעיניך, הרי שלא היית כותב ולבטח לא כותב טור על כתיבה...
זכור שאצלך עוד שפר מזלך בעניין זה של הוצאת המילים ופליטתם. יש לך קיטור אמנותי לשחרר, ולקיטור הזה יש "בית" בסופו של תהליך, יש לו לאן ללכת להתאבך לכיוון ששם הוא יקרא, למוסף "כלכליסט". ישנם הרבה כותבים, חלקם מוכשרים ביותר, מיוחדים ומעניינים ולא שיגרתיים שיצירתם לא תשזוף אף עין, לבטח לא כתיבת טור על יצירתם...והם יודעים זאת! והם מבעבעים אותם כותבים, והולכים למכור נעליים בקניון, או להציג לסדר עבורך מדפים בסופר, או לתקן את רכבך, להרכיב תריסי אלומניום, לכסח דשאים...או ...או...בכדי להתפרנס. שפר עליך מזלך ועליך להודות על כך!
מנו  |  08.06.12
12.
ספרים דיגיטליים לא נזרקים
גם אם אתה מוחק אותם מהמכשיר הם נשמרים בזכרון הענן ואתה יכול להוריד אותם שוב. לגבי היעלמות ספרים ישנים- להיפך! מאז המעבר לספרים דיגיטליים הרבה ספרים קלאסיים זכו לעדנה מאחר ותמה תקופת זכויות היוצרים והרבה מהם מוצעים בחינם או בדולר. בנוסף, אין לספרים זמן מדף מוגבל, וברגע שאתה מגלה סופר שחדש בשבילך אתה יכול להשיג את כל ספריו הקודמים בלי בעיות. נקווה שגם בישראל השוק הדיגיטלי יתעורר כמו בארה"ב. אבק זה לא בריא. יכולת להביא את הספרים לבית אריאלה- יש להם מחסן שממנו הם מחלקים לכל מי שרוצה.
אני , מרכז  |  08.06.12
11.
שני דברים
אם אתה ממש טוב במה שאתה עושה אז יקראו אותך ואם לא אז תמצא עבודה יותר מועילה גם לך וגם לנו תבין אם אתה לא מספק את הסחורה אז זה לא מספיק שיש לך כישרון זה כמו אילה שניגשים לאודישנים בכוכב נולד אם אתה הראל סקעת אז אחלה אבל אם אתה סתם עוד אחד ששר במקלחת אז לא צריכים אותך גם אם אתה שר יפה
08.06.12
לכל התגובות