7 הספר

אהבה ומכשולים

אלכסנדר המון

"פרויקט לזרוס", ספרו הקודם של אלכסנדר המון שתורגם לעברית, השאיר רצון לקרוא עוד משלו אצל כל מי שנתקל בו. המון הוא אמנם סופר אמריקאי צעיר שנמנה עם החבורה של ג'ונתן ספרן פויר ודומיו, אבל הוא אפל מהם בהרבה, אולי כתולדה של חייו: הוא נולד וגדל בבוסניה, וכשפרצה שם המלחמה בדיוק ביקר בשיקגו - ונתקע בה. בספריו יש תמיד שביב מרדני של צער, זעם ומעין תחושה לא פתורה של קסם ועליבות אנושית. "אהבה ומכשולים" (תרגום: ברוריה בן ברוך) הוא ספרו האחרון עד כה, אוסף סיפורים קצרים שיצא במקור ב־2009, שנה לאחר פרסום "פרויקט לזרוס".

טאה אוברכט

מהרגע שיצא, "אשת הטיגריס" (תרגום: שאול לוין) של טאה אוברכט הוא סנסציה בעולם הספרות. אוברכט בת ה־27 מככבת כבר זמן רב בכל רשימה של "סופרים מבטיחים" שיש, וספר הביכורים הזה זכה בפרס אורנג' לספרות. "אשת הטיגריס" הוא רומן סוריאליסטי שמתרחש במהלך מסע של רופאה צעירה לארץ הולדתה הבלקנית (אוברכט עצמה נולדה בסרביה), ונדמה שהתגובות אליו קיצוניות - יש כאלה שחושבים שקמה יורשת לגבריאל גרסיה מארקס, יש כאלה שקוראים לה חקיינית. עולם הפרסים הספרותיים, בכל אופן, לצדה.

תחושה של סוף

ג'וליאן בארנס

ג'וליאן בארנס - אחד מאבות המזון של הכותבים הבריטים העכשוויים - היה מועמד שלוש פעמים לפרס מאן בוקר, האוסקר של הסופרים הבריטים, עד שזכה בו על הספר הזה. "תחושה של סוף" (תרגום: מיכל אלפון) הוא ספר התבגרות: חציו הראשון מתרחש כשהמספר טוני וובסטר צעיר מאוד, חציו השני כשהוא כבר פנסיונר, אבל כל חייו מתנהלים באיזו תחושה שהדברים קרובים לסיומם. דווקא אז שבה לחייו תעלומה מהעבר, ומציפה שאלות על מהם חיים שראוי לחיותם.

השפעה

ג'יין אוסטן

"ברומנים הצלולים עד כדי סִנוור של ג'יין אוסטן יצוק איזה מסתורין ששייך, כנראה, לאגף מעשי הנסים בספרות. איך ניתן להסביר את כוח החיות והקריאות הבלתי רגילה של יצירות אלה, למעלה מ־200 שנה אחרי שנכתבו?", שואלת רונית מטלון באחרית הדבר היפה ל"השפעה" (תרגום: מיכל אלפון), ולקורא לא ניתן אלא להסכים. אוסטן, שחיה בזמן המהפכה התעשייתית, למעשה תיעדה - אולי בבלי דעת ואולי עם - עולם הולך ונעלם: האצולה הכפרית באנגליה, המשפחות ה"טובות" שנישאו זו לזו ובחשו זו בחיי זו. 200 שנה אחרי, זה עדיין מענג.

בזעיר אנפין

ירמי פינקוס

הספר החדש של ירמי פינקוס מעורר תחושה משונה, בין סלידה לנוסטלגיה. הוא מתאר את ישראל של 1989, מדינה שכבר איננה, שבה בעלי מכולות ופרפומריות חיים ברווחה בצפון תל אביב, חולמים לנסוע פעם בשנה לפנסיון באוסטריה, מבלים בימי כיף בשפיים ומעלימים מס בשלל שיטות יצירתיות. הקריאה "מס הכנסה בחנות ליד!" היא בעלת חשיבות בדיוק כמו רעותה, "ציפי, הילד דופק!", ושתיהן מתקיימות בבועה בלי ערבים, בלי חרדים, כמעט בלי מזרחיים (אבל עם כמה "רווקים מושבעים" שאיש לא מדבר על סיבת רווקותם), ישראל שבה מרד הנעורים הוא טיולים בשינקין ונגינה על מסור. כמה טוב, וכמה חבל, שכל זה כבר איננו.

כמעיין המתגבר

איין ראנד

"הווארד רורק צחק" - מי שלא קרא את משפט הפתיחה האלמותי הזה בנעוריו עשוי לא להבין את סוד הקסם הראנדי. כל דבר רע שאפשר להגיד על הספר הזה כנראה נכון, אבל יש בו משהו על־זמני, שגורם לעוד ועוד דורות חדשים להישבות בקסמו. ב"כמעיין המתגבר" (תרגום: אינגה מיכאלי) ראנד, שהיתה פילוסופית נערצת, פורסת את סיפורו של רורק, המורד הנצחי, ותולה עליו את השקפת עולמה האולטרה־קפיטליסטית. בקצרה, ראנד טוענת שככל שהאדם אנוכי יותר ומתחשב פחות בסביבתו כך טוב יותר לכולם. בגיל מסוים זה נשמע הגיוני לגמרי.

חירות

ג'ונתן פראנזן

מעט מאוד אנשים מדברים על ספרים בארוחת הערב בימינו, אבל אם הם כבר מדברים - זה על הספר האחרון של ג'ונתן פראנזן. מראש, עוד לפני שנכתב, נתלו ב"חירות" (תרגום: עפרה אביגד) ציפיות בלתי אפשריות כמעט. פראנזן, שהוכתר לתקווה הגדולה של הספרות האמריקאית, נדרש להגיד לאמריקה משהו על עצמה, ויש להודות שהוא הצליח לעמוד במשימה דרך סיפורם של הברגלנדים, משפחה כל־אמריקאית שנשחקת ומתפוררת בארצות הברית של ימינו. הוא מתאר בכישרון רב את צדו האחר של הקפיטליזם, ודווקא דרך כאלה ש"עשו את זה". התוצאה מרתקת, גם אם לא מושלמת.