אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אבא אמר למורה: "הוא יצליח במבחן אם רק תפסיקי להלחיץ אותו" צילום: ארן דולב

אבא אמר למורה: "הוא יצליח במבחן אם רק תפסיקי להלחיץ אותו"

רונן טוב, מנכ"ל פסגות היוצא: "שום דבר בידע, בהבנה ובכישורים שלי לא נפגע. אני אביא את המקצוענות שבי למקום אחר"

14.06.2012, 08:52 | דיאנה בחור ניר

נולדתי בנתניה ליצחק, מורה למוזיקה, ולשרה, מורה לחינוך מיוחד. אבי היה בן למשפחה תוניסאית בת 11 אחים, שעלתה לארץ כשהוא היה בן 12. שם משפחתם המקורי היה טייב, שעוברת לטוב. אמי ילידת הארץ ממוצא פולני. זאת היתה ילדות של ים וכדורגל. בעצמי לא שיחקתי כי הייתי ילד שמנמן, אבל חיפיתי על כך בזה שראיתי הרבה כדורגל. בכל שבת הלכנו עם אבא למשחקים של מכבי נתניה, ועד עכשיו יש לי אהבה חזקה לכדורגל ולמכבי נתניה. זאת האהבה השנייה שלי אחרי המשפחה.

"חוץ מזה ששני הוריי מורים, הם הפכים מוחלטים. בעוד שאמי שקטה, עדינה, מיושבת, כמעט לא מורגשת, כמו מלאך - אבא מביא איתו רעש, המולה ושמחת חיים. איש של אנשים שאוהב לצחוק ולשיר. במשך 30 שנה הוא לימד מוזיקה נערים לא קלים בפנימיית הדסה נעורים והיה מורה מאוד לא טיפוסי, אולי אנטיתזה של מורה, כי כשהוא ניגן ילדים עלו על השולחן ורקדו.

רונן טוב, צילום: עמית שעל רונן טוב | צילום: עמית שעל רונן טוב, צילום: עמית שעל

"אבי למד לנגן משמיעה בלבד. אף שניגן על כלים שונים, האקורדיון היה הכלי הצמוד שלו. זה הכלי שהכי התאים לאופי התזזיתי שלו, הרבה יותר מפסנתר או חליל. הוא נהג לצעוד קילומטרים בטיולים של החברה להגנת הטבע בלי לנגן את אותו השיר פעמיים. גם למילואים בצנחנים תמיד הגיע עם האקורדיון.

1968. רונן טוב, בן ארבע, עם הוריו יצחק ושרה בתחנת הרכבת ארלוזורוב בתל אביב 1968. רונן טוב, בן ארבע, עם הוריו יצחק ושרה בתחנת הרכבת ארלוזורוב בתל אביב 1968. רונן טוב, בן ארבע, עם הוריו יצחק ושרה בתחנת הרכבת ארלוזורוב בתל אביב

"אמא היתה מורה מאוד משקיענית. היום בעידן מצגות הפאואר פוינט, אני נזכר איך ישבתי עם שני אחיי להכין לאמא פלקטים ועזרי הוראה לשיעור. היינו חלק מהתהליך של הכנת אירועים ומסיבות כיתה.

"את שיעורי הבית הייתי מכין עם אמא, אבל לאסיפות הורים אבא היה בא. אני זוכר שבגיל 14 המורה למתמטיקה רצתה להוריד אותי הקבצה, אבל אבא ידע שזה המקצוע החזק שלי, ואילץ אותה לבחון אותי שוב. הוא התעקש לשבת לידי לאורך כל הבחינה ואמר למורה הרוסייה הקשוחה: 'הוא יצליח אם תפסיקי להלחיץ אותו'. זה כאב לאבא כי הוא היה בדיוק כמוני, והוא ניסה ללמד אותי להילחם בהתרגשות ולנהל אותה. המסר שלו היה: 'נכשלת כי התרגשת, לא כי אתה לא יכול'.

"עד היום, אני אדם שמופיע הרבה מול קהל במצגות, מול עובדים, ואוהב מאוד להיות על הבמה, אבל תמיד יש בי את ההתרגשות הזאת כמו אז במתמטיקה. ההתמודדות איתה מלווה אותי גם בחיים הפרטיים ובלחצים עסקיים, כמו האחרון בפסגות. אז אתה מתרגש, נפגע, אבל לוקח את הכל בפרופורציה. עד היום עבדתי במקום אחד - מחר אהיה במקום אחר. שום דבר בידע, בהבנה ובכישורים שלי לא נפגע. אני אביא את המקצוענות שבי למקום אחר".

תגיות

8 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

לכל התגובות