טקטיקה והפרשן הישראלי

פרשני הכדורגל בישראל נוטים לזלזל בטקטיקה או בניסיונות להסביר אותה. אלי אוחנה, למשל, טען ש"טקטיקה שמקטיקה" ובמאות המשחקים שפירשן, מעולם לא ייחס חשיבות גדולה מדי למערך הטקטי של הקבוצות. שלמה שרף, לשעבר מאמן נבחרת ישראל, בכלל לא חושב שצריך לראות את המשחק כדי להעניק לו פרשנות כפי שהוכח השבוע כאשר כתב פרשנות על משחק שנערך בזמן שהוא בכלל היה בהופעה של שלמה ארצי. וגם פרשנים אחרים, רובם מאמנים וחלקם מאמנים של הדור הצעיר, כמעט ולא מייחסים חשיבות לטקטיקה.

וזה חבל. כי מלבד העובדה שפרשנות צריכה לעסוק הרבה בטקטיקה של קבוצה מסוימת - כי זה מה שאנחנו רואים ולא תמיד מבינים - עולם הטקטיקה מרתק. והוא נכנס יותר ויותר למיינסטרים בסיקור כדורגל. בלוגים כגון Zonalmarking שמעניקים ניתוחים טקטיים מעולים וקלים לעיכול הפכו לסופר-פופולריים וכיום גם ב-YouTube ניתן למצוא הסברים מאלפים על טקטיקת הלחץ של אתלטיק בילבאו או הטקטיקה ההתקפית של ברצלונה.

הודג'סון - מאמן מתוחכם

לקראת המשחק של נבחרת אנגליה נגד שבדיה שיערך ביום שישי במסגרת יורו 2012, לבטח תשמעו בטלוויזיה שלכם כמה הכדורגל של נבחרת אנגליה חסר תחכום ומבוסס על כדורים ארוכים. באתרים מסויימים יכנו את נבחרת אנגליה כ"נבחרת ישראל החדשה" בגלל "הבונקר" שלה ובעיתונים יכתבו לכם שאין לאנגלים סיכוי. וגם שהם לא טובים מספיק ושרוי הודג'סון לא מאמן מספיק טוב כדי להוביל נבחרת להישגים - עובדה, הוא כשל בליברפול.

ההתייחסות לטקטיקה של הודג'סון תהיה מזלזלת במקרה הטוב. ואולם, כיום הטקטיקה של נבחרת אנגליה זה כנראה האספקט המעניין ביותר בנבחרת "האפורה" של הממלכה.

הנבחרת האנגלית בעצם משחקת כדורגל שהחל בתיאוריה מ-1966, כאשר אלן ווייד כתב את המדריך לאימונים של ההתאחדות לכדורגל האנגלית בתקופה שאחרי הזכייה של "שלושת האריות" באליפות העולם. ווייד, שנשאר לא מוכר יחסית, הפך לאחד מהאנשים המשפיעים ביותר על מאמנים בריטים כגון בובי הוטון, דייב סקסטון, רוי הודג'סון ואחרים. למרות שהיה חשוב בהתפתחות הכדורגל האנגלי, ווייד מעולם לא התקבל על ידי האליטה של הכדורגל האנגלי ולכן רוב תלמידיו נאלצו לנדוד ברחבי היבשת והעולם כדי למצוא עבודות.

התיאוריה של ווייד התבססה על כך שקבוצה היא גוף אורגני וכל פעולה של שחקן משפיעה על כל הפעולות של שחקנים אחרים. הוא היה בעד החזקה חכמה בכדור, הגנה אזורית ומסירות ארוכות ואלכסוניות - אבל גם הגיע להבנה שלעיתים עדיף לספוג את הלחץ בהגנה ולצאת למתפרצות. התיאוריות שלו זכו לזלזול על ידי הממסד האנגלי ("אי אפשר ללמד שחקנים כמו סטנלי מת'יוס איך לשחק", אמר החלוץ לשעבר של נבחרת אנגליה, טומי לאוטון) וצ'רלס יוז, האחראי על תוכנית הלימוד של הכדורגל האנגלי במשך דורות, גם כן זרק אותה מכל המדרגות (הוא האמין, למשל, שאסור למסור יותר משלוש מסירות בהתקפה כי זה מוריד את הסיכוי לכיבוש).

עם זאת, התיאוריות של ווייד הובילו לשינויים תפיסתיים מרחקי לכת ברחבי עולם הכדורגל ועזרו בפיתוח השמירה האזורית של ברזיל ב-1970 וגם לפיתוח הטוטאל פוטבול של רינוס מיכלס בהולנד. התיאוריה של ווייד באופן מאוד כללי היתה נפוצה בכדורגל הצפון אירופי, בניגוד לכדורגל מדרום אירופה שהתבסס על הגנה אישית והמצאת הליברו.

בובי הוטון היה שחקן בפולהאם ולמד בקורס של ווייד. הוא החל לאמן את מיידסטון ב-1971 והיה לו חבר לקורס - רוי הודג'סון. ב-1974 עבר לאמן במאלמו ושנתיים לאחר מכן הגיע הודג'סון להאלמשטאד. שניהם החלו ליישם את התיאוריות של ווייד. לשניהם היתה השפעה כבירה על הכדורגל השבדי, שאימץ אותם לחיקו וחיקה את עבודתם.

לפי האקדמאי השבדי טומאס פטרסון: "הם חיברו יחדיו מספר עקרונות ויצרו מהם טוטאליות אורגנית". היו גם ביקורות שטענו כי הצמד האנגלי הופך את השחקנים לרובוטים ואת המשחק למחושב מדי. "במקום לשחק עם קבוצה מאוד לא קומפקטית שמתחילה בליברו בהגנה ונגמרת בחלוץ שלא עושה הגנה, התיאוריה שלנו עסקה בשיטה של ארבעה שחקנים שפועלים יחדיו בהגנה, ארבעה אנשים שעובדים יחד איתם בקישור וכולם דוחפים מהר את הכדור למעלה לשני שחקנים באזור רחבת היריב", הסביר הודג'סון בראיון למגזין "The Blizzard".

בבסיס התיאוריה, צריך לשמר על צורה אחידה וזה מוביל לתרגולים אינסופיים וזה עשוי לייאש שחקנים, שרבים מהם התלוננו על השיטה ככזו שגורמת לאימונים להיראות כמו חזרה מייאשת אחרי אותם תרגולים פעם אחר פעם. ולכן, ייתכן שהודג'סון מעולם לא הצליח בקבוצות גדולות עם שחקנים בעלי אגו גדול שלא רוצים לעבוד כמו רובוטים. ייתכן גם שבגלל זה הודג'סון הצליח בקבוצות קטנות יותר (ווסט ברומיץ' ופולהאם) מעבר למצופה וייתכן שבגלל זה הודג'סון נחשב מאמן נבחרות טוב יותר מאשר מאמן מועדונים (בנבחרות, הרי, לא מתאמנים כל כך הרבה ביחד כמו במועדונים).

ה-4-4-2 או ה-4-4-1-1 של אנגליה אולי לא נראה מתוחכם במיוחד - בטח שלא כמו ה-4-3-3 של ברצלונה, ה-4-6-0 של נבחרת ספרד או ה-4-2-3-1 של גרמניה – אבל ייתכן מאוד שהוא מותאם בשלמות לשחקן האנגלי המאוד ממושמע (בדרך כלל) על המגרש. ה-4-4-2 של הודג'סון מבוסס על כוח מתפרץ ומהירויות שיש לשחקנים האנגלים ורוב השחקנים מתייחסים למערך הזה כתבשיל הטקטי הבסיסי שהוא מכירים.

למרות שהודג'סון מאמן את הנבחרת פחות מחודש, כבר רואים את טביעת האצבע שלו בנבחרת. הנבחרת משחקת בשני קווים של שחקנים מאוד ברורים וישרים (בקישור ובהגנה) והמתפרצות מתבצעות בזכות כדורים ארוכים לכיוון שניים או שלושה שחקנים קדמיים. ייתכן מאוד שהנבחרת האנגלית לא תרשים במשחקים הנותרים שלה אבל ייתכן מאוד גם שאחרי מספיק תרגולים עם השיטה הזו הם יגיעו למונדיאל 2014 ואף עשויים להצליח בו בזכות דור חדש של שחקנים מוכשרים כגון ג'ק ווילשר, אלכס אוקסלייד צ'מברליין, טום קלברלי, פיל ג'ונס, כריס סמולינג ועוד.

זה לגיטימי לטעון שנבחרת אנגליה צריכה לשחק כדורגל התקפי יותר אבל אי אפשר לבטל את הטקטיקה של הודג'סון כבונקר או כטקטיקה לא הגיונית או פחדנית. מדובר על טקטיטקה שהיא תוצאה של חשיבה עמוקה. טקטיקה שמבוססת על תיאוריות שפותחו לאורך שנים וגם כאלו שהתבררו כנכונות בהרבה מקרים.

אנגליה עשויה להזכיר יותר את יוון של 2004 מאשר את ספרד של 2008 אבל אסור לבטל אותה כמו שאסור היה לבטל את יוון של אוטו ריהאגל (שגם אותה הפרשנים הישראלים קטלו בלי סוף כ"אנטי כדורגל").

ייתכן שעבור פרשן הכדורגל הישראלי אנין הטעם, הכדורגל של נבחרת אנגליה לא נעים לצפייה אבל אסור לפרשנים לבטל את המערכים ההגנתיים הללו וחובה עליהם להסביר אותם. וזה משהו שלא קורה. הפרשנים הישראלים לא מסבירים שום דבר על טקטיקה. ההפך, ישנה תחושה שהפרשנים מנסים לרדד את הכדורגל לרמה של "מלחמה" ו"מוטיבציה" ו"מזל".

מעטים הפרשנים הישראלים שכן מתייחסים לצד הטקטי אבל רבים לא עושים זאת הרבה ובטח לא מתעכבים על זה - ככל הנראה בדרישה באוזנייה של לא להלאות את הציבור. טקטיקה, הרי, זה לא סקסי כמו "כוכבים" ו"כישרון". ואולם, נראה שעבור פרשנים רבים - שרבים מהם מאמנים - זה לא עניין של פופוליזם לא להתייחס לטקטיקה אלא עניין של

חוסר הבנה וידע לקוי.