לכישלון הורים רבים

כאילו לא היה קיץ של מחאה, כאילו לא בכינו על יוקר המחיה, כאילו לא התלוננו שהממשלה ממסמסת את המלצות ועדת טרכטנברג - עד שהממשלה עושה משהו, אנחנו לא מרימים את הכפפה.

כדאי לשים דברים על השולחן: פרויקט השאלת ספרי הלימוד של משרד החינוך אינו חף מבעיות. הוא יצא לדרך באופן חפוז למדי, מטיל יותר מדי מטלות על מנהלי בית הספר ועל ההורים. הכל נכון, אבל האלטרנטיבה היא להמשיך לשלם יותר מ־700 שקל בממוצע למשפחה על ספרי לימוד חדשים בכל שנה. למה להמשיך לעשות את זה? רק מפני שמשרד החינוך מצפה מההורים לעטוף כמה ספרים ולמחוק כמה חוברות לימוד?

העובדה כי רק 30% מבתי הספר החליטו להצטרף לפרויקט השאלת ספרי הלימוד - נתון בלתי רשמי, כי משרד החינוך לא משחרר נתון רשמי - והניסיון הנואש של המשרד להציל את הפרויקט על ידי הארכת המועד להעברת החלטה בכמה ימים, הם אקורד סיום צורם למחאת ההורים בקיץ הקודם. תארו לעצמכם שמצב דומה היה מתרחש ברישום הילדים לגנים. תארו לעצמכם שרק 30% מההורים היו מחליטים לרשום את ילדיהם לגנים העירוניים החדשים שבהם הילדים בני ה־3 יוכלו ללמוד בחינם. אז היה אפשר לזרוק את כל המחאה לפח.

אבל ברישום לגנים התגלתה תופעה הפוכה: ההורים רצו לרשום את הילדים, ונוצר עודף ביקוש. למה? רק מפני שזו הוצאה גדולה יותר מאשר ספרי הלימוד? הרי בשני המקרים לא מדובר ברפורמות לשיפור איכות החינוך שהילדים מקבלים, אלא בניסיון להקטין את ההוצאות החודשיות. משפחה שמעוניינת לחסוך כמה מאות שקלים בכל חודש אמורה לחבק כל יוזמה שתעזור לה להגשים את המטרה, גם במחיר של מחיקת כמה חוברות ועטיפת ספרים. אבל הנה, בפועל רק 30% הצטרפו.

אם משרד החינוך היה משחרר נתונים, סביר להניח שהיה אפשר למצוא בהם דפוסים של הצטרפות - היענות גדולה יותר בקרב משפחות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך והיענות נמוכה בקרב משפחות שעבורן 700 שקל בשנה הם לא סיפור כל כך גדול. אבל משרד החינוך, כמו במקרים אחרים, מעדיף לשמור את הקלפים אצלו. גם הודאה בכישלון לא תצא משם, אלא רק איזה סינון רפה שבשנה הבאה שיעור ההיענות יגדל. הפעם, כולנו צריכים להכות על חטא: משרד החינוך, שלא הכין מספיק טוב את השטח ולא שכנע את המנהלים לעבור לצד שלו, וההורים, שביקשו שמישהו יקל עליהם את הנטל, אבל לא מוכנים לספוג את אי־הנוחות הכרוכה בכך.