הממשלה צריכה לסייע לאוהדים

בית"ר ירושלים מוחזקת כבת ערובה של ארקדי גאידמק כבר כמה שנים. פעם הוא עוד האכיל את הקבוצה הזאת, בעיקר כי חשב שזה יעזור לצרכיו האישיים, אבל כיום הוא קשר אותה מחוץ למלונה ומחכה שמישהו יבוא ויקח אותה בתמורה לכיסוי החובות שהוא בעצמו יצר. בית"ר עומדת שם מחוץ למלונה בשמש המזרח תיכונית, מוכה ועצבנית, ואף אחד לא ממש רוצה לגעת בה.

עוד בירושלים: גומא אגייאר, שהגיע בקול תרועות וצלילים כמשיח וכמעט נהפך לבעלים של בית"ר ירושלים, נעלם ויש חשש כבד לחייו.

בינתיים בתל אביב, אלי טביב מסר את הקבוצה לידיו של נאמן כדי שזה ימצא לו מישהו שישלם מחיר מופקע. היריבה העירונית, מכבי תל אביב, מנוהלת על ידי מיליארדר שהסמיך קפריסאי והולנדי מברצלונה לנהל את הקבוצה המעוטרת ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי בצורה מנותקת לחלוטין מהקהילה שלה.

צפונה יותר מתנהלת מכבי נתניה ללא בעלים. אם תמשיכו צפונה לחיפה, תגלו את הפועל חיפה שאוהדיה מנהלים מאבק נגד הבעלים יואב כץ, וטוענים שהקבוצה מתנהלת ללא חזון כלכלי או מקצועי. המספרים מלמדים שבמחלקת הנוער של הקבוצה התאמנו 1,200 ילדים לפני כץ, והיום מתאמנים בה פחות מ-200.

צפון מזרח משם, בני סכנין, הקבוצה של המגזר, לא מצליחה לגייס כסף כדי להתחיל את העונה. טיפה עוד יותר צפונה, האלופה עירוני קריית שמונה, החלה את העונה שלה עם הופעה מוזרה של הבעלים של הקבוצה, שהשתלט על מסיבת עיתונאים, ולא הותיר לקפטן של האלופה ההיסטורית  אפילו דקה עם המיקרופון.

כל אלו הם רק תסמינים למה שאנחנו עדים אליו בשנים האחרונות – מותו האיטי של "מודל הנדבן".

ארבע שנים של משבר כלכלי, פייר פליי פיננסי, ציבור אוהדי הכדורגל מבין יותר ויותר את חשיבות השקיפות ומעורבות האוהדים בניהול הקבוצה, וסיפורים כאלו ואחרים של אנשים פרטיים ש"איבדו את זה" מצביעים על הכיוון הכללי: קבוצות חייבות להיות מוסדות ציבוריים. והאוהדים חייבים להיות הבעלים של הקבוצות שלהם.

בשנה שעברה הקימה ממשלת בריטניה ועדה מיוחדת שעסקה בכדורגל באנגליה. יותר מ-50% מהעדויות שנאספו על ידה היו מאוהדים ומעמותות אוהדים. בימים אלו עוסקות שתי ועדות בכדורגל בישראל – אחת של ההתאחדות לכדורגל (ועדת דודי כהן) ושנייה של משרד הספורט (ועדת זליכה). היו בטוחים שהוועדות הללו לא יקבלו 50% מהעדויות שלהן מצד אוהדים. וזה כיוון שהאוהדים לא מעניינים את מנהלי הכדורגל בישראל. וכמו שעופר אורליצקי, יו"ר הבקרה התקציבית, אמר - הבעיה היא לא שאין מספיק אוהדים לכדורגל הישראלי, אלא שאין מספיק אנשים עשירים בכדורגל הישראלי.

אז מה זה "מודל הנדבן"?

"הנדבן" משתלט על קבוצה. בדרך כלל בגלל סיבות שקשורות אך ורק לאגו או לאינטרסים עסקיים. הוא איש עסקים שרגיל לראות אנשים כלקוחות. וכאן מתחילה הבעיה. אוהד אינו לקוח. קבלת ההחלטה שלו בנוגע למוצר כלשהו שונה לחלוטין מקבלת ההחלטה שלו לאהוד קבוצה. זו החלטה שכל אוהד יכול לספר עליה. היא קשורה בכל כך הרבה גורמים פסיכולוגיים, נפשיים, רגשיים, היסטוריים, משפחתיים ועוד, ולכן תעשיית הכדורגל שונה מכל תעשייה אחרת. הבסיס שלה הוא בסיס רגשי.

לקוח של סופרמרקט לא יבוא יותר לסופרמרקט אם הוא כושל, וזה בניגוד לאוהדים שמגיעים  למשחקים כאשר הקבוצה חייבת אותם בקרבות הישרדות (ע"ע בית"ר ירושלים והפועל תל אביב). לקוח שלא מרוצה מביסקוויט לא יקנה אותו יותר, אבל אוהד של קבוצה שהוא אינה מרוצה ממנה לא יכול לעבור לאהוד קבוצה אחרת.  לקבוצה יש מונופול רגשי עליו. וזו הבנה שחומקת לחלוטין מההתאחדות לכדורגל ומראשי הכדורגל בישראל לאורך השנים.

בקיצור, כדורגל אינו כמו כל עסק אחר. קבוצה אינה ביסקוויט. לסופרמרקט אין אוהדי חוץ. אוהד אינו לקוח.

אז מה צריך לעשות?

קודם כל להבין את זה. לאוהדים יש להתייחס בצורה אחרת מללקוחות. הם היחידים שיישארו לקבוצה אחרי שכולם יעזבו אותה ולכן הם הבעלים האמיתיים שלה.  זה אומר שיש להתייחס אליהם כשותפים לכל דבר. לשתף אותם בהליך קבלת ההחלטות, להיעזר בהם בבניית המועדון, ולהתנהל כלפיהם כשותפים ולא כעבדים נרצעים.  

דבר שני: כיום קבוצות בישראל חייבות "נדבן" כזה או אחר. למה? כי יש את "תקציב המינימום", שקובע כי כל קבוצה צריכה להעמיד תקציב של 11.5 מיליון שקל, שרובו יוקצה למשכורות של שחקנים לא טובים מספיק. הבעיה בתקציב הזה היא שההכנסה הטבעית של קבוצה ממוצעת בישראל לא מספיקה כדי לנהל באיזון תקציבי.

חייבים להוריד את תקציב המינימום ולקבוע תנאים לרישיון לליגה (למשל השקעה חובה של 2 מיליון שקל במחלקת נוער והקמת מחלקת קשר עם הקהילה). תקציב המינימום מקשה על עמותות אוהדים לרכוש ולנהל את הקבוצה שלהם בצורה שקופה ודמוקרטית.

בנוסף, יש לאמץ את עקרונות "פייר פליי פיננסי", כפי שעשו בליגת המשנה באנגליה, כדי לגרום לקבוצות לסיים את העונה באיזון תקציבי ולחפש דרכים להגדיל את ההכנסות (כלומר להגדיל את בסיס האוהדים, בסופו של דבר).

דבר שלישי: צריך להקים גוף ממשלתי שיסייע לאוהדים לרכוש את הקבוצה או אחוזים ממנה. שילוב אוהדים בהנהלה יחייב שקיפות ויביא, בסופו של דבר, גם לאחריות ניהולית ודאגה לעתיד. הגוף הממשלתי הזה צריך להיות כמו ה-Supporters Direct, גוף שהוקם על ידי ממשלת בריטניה ומאז סייע לקבוצות לגייס עשרות מיליונים לעמותות אוהדים ולהעביר מידע ויצירת שיתופי פעולה.

סוונסי סיטי משחקת כיום בפרמיירליג לאחר שה-Supporters Direct סייע לה להשתקם כלכלית ולהיבנות מחדש בעזרת הקהילה ואנשי עסקים מקומיים. אוהדי הפועל תל אביב גם כן היו יכולים להיעזר בגוף כזה, שיעזור להם לרכוש את הקבוצה שלהם.

ממשלת ישראל צריכה לסייע לאוהדים להקים עמותות אוהדים כי עמותות כאלו מסייעות בחינוך לדמוקרטיה. בשבדיה, למשל, דחתה הממשלה הצעות לביטול המודל השיתופי בכדורגל  בגלל החשיבות של עמותות האוהדים לחינוך הדמוקרטי במדינה. בנוסף, הממשלה בישראל, שמתנגדת כל כך למונופולים, צריכה להגן על האוהדים גם בגלל שהם, כאמור, שבויים של מונופלים רגשיים.

בסופו של דבר, הממשלה צריכה לסייע לאוהדים כי ההתאחדות לכדורגל, הגוף שאמור לשמור על האינטרסים שלהם, לא עושה זאת.

לסיכום, אם הוועדות המכובדות שמתעסקות כיום בכדורגל הישראלי לא יגיעו למסקנות הללו או מסקנות דומות, וחמור מכך יגיעו למסקנות כמו "צריך אנשים עם יותר כסף בכדורגל" או "קבוצות צריכות להיות חברות בע"מ", אז שום דבר לא ישתנה. להפך - המצב רק יחמיר. ואז אפשר יהיה לסגור את הכדורגל בישראל.