אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הכל מותר באהבה ובמלחמה? צילום: אוראל כהן

הכל מותר באהבה ובמלחמה?

השופטת מיכל אגמון-גונן הטילה קנס משמעותי של מיליון שקל על קמפיין יחצ"ני בפרשת "קאנווסט" הקנדית ו"מרקעי תקשורת", שלקח את חופש הביטוי למחוזות פסולים

24.06.2012, 15:48 | משה גורלי

"האם נאפשר 'ג'ונגל עסקי'? האם מתאימה כאן האמרה העממית: "הכל מותר באהבה ובמלחמה"? בשאלה זו פותחת השופטת מיכל אגמון-גונן את פסק דינה אותו היא מסיימת בתשובה חד-משמעית – לא!! דווקא אגמון-גונן, שבפסיקותיה הקודמות נטתה חסד ל"עברייני" חופש ביטוי באינטרנט - מוציאי דיבה, מפרי זכויות קנייניות – הטילה קנס משמעותי של מיליון שקל בגין קמפיין תקשורתי שלקח את חופש הביטוי למחוזות פסולים.

"קאנווסט" הקנדית שכרה את שירותיהם של מוטי מורל ורונן צור על מנת להכפיש יריבה עסקית, "מרקעי תקשורת", בבעלות אלי עזור. "אין תחרות עסקית בין 'מרקעי תקשורת' ל'קאנווסט'", כתבה השופטת, "מדובר בקמפיין מכוון לנסות להרוס את עזור, רק בשל העובדה שהמשא ומתן בין 'מרקעי תקשורת' שבבעלותו לבין 'קאנווסט' לא הבשיל לכדי חוזה לרכישת קבוצת הפוסט".

השופטת מיכל אגמון-גונן השופטת מיכל אגמון-גונן השופטת מיכל אגמון-גונן

מעדותו של מוטי מורל, הסיקה השופטת, את קיומה של הפרקטיקה הנהוגה בעולם היח"ץ והלוביסטים: בעת יריבות פוליטית-עסקית-משפטית, מקובל להרים קמפיין נגטיבי להשחרת היריב כדי להפעיל עליו לחץ להתפשר, להתקפל, להיכנע. וכל האמצעים כשרים. כך הוצג עזור כסחטן, כמי שאינו פועל על פי הקודים העסקיים המקובלים, כנוטה להסתכסך עם שותפיו העסקיים וכיו"ב. המאמץ כלל גם ניסיון פגיעה בעסקיו האחרים. עזור הוא מבעלי חברת צ'רלטון, וחלק מהקמפיין תוכנן לשכנע חברי הכנסת לפעול נגד שידורי הכדורגל בתשלום.

תיעובה של השופטת לפרקטיקה זו מתגלה כבר בשלב שבו היא מנתצת את ניסיונם של הקנדים להרחיק עצמם מהקמפיין שבנו מורל וצור. השלב הבא, הנורמטיבי, הוא החידוש הגדול בפסק הדין. חידוש שעבר במספר תחנות.

ראשית, הערך הדמוקרטי הבסיסי לפיו כל מה שלא אסור – מותר. במיוחד בתחום חופש הביטוי. כל עוד המחוקק לא אסר מעשים מסוימים במישור הפלילי, טענו הנתבעים, אין לאסור פרקטיקה של יחסי ציבור בהקשרים עסקיים. כיצד מיישבים את החופש הזה עם תחושת הגועל שאחזה בשופטת. ושוב, לא מיותר לציין – מדובר באותה שופטת שהכשירה את שוד משחקי הפרמיירליג בידי שודדים אינטרנטיים. ממש במקרה, הנשדד אז היה עזור, בעל הזכויות לשידור משחקי הליגה האנגלית.

השופטת מגייסת את עוולת הרשלנות ואת דיני לשון הרע. במיוחד את התכליות הערכיות שטבועה בחוקים אלה, ואת תפקידו של המשפט לעצב ולשכלל את ההתנהגות החברתית הרצויה. "על בתי המשפט לעצב חברה כזו בה מסע יחסי ציבור שמטרתו לפגוע באחר, לא יהיה הלגיטימי כלל ועיקר", כותבת אגמון-גונן, ומצטטת את המורה שלה, השופט אהרן ברק שסלל את הדרך להנחלת נורמות כלליות של תום לב והגינות גם ליחסים הפרטיים-העסקיים: "אדם לאדם – לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם – אדם", כתב ברק.

"במקרה שלנו, מדובר באדם לאדם – זאב, ואף למעלה מכך", כותבת אגמון-גונן, ומוסיפה "יש להביא לכך שלא ניתן יהיה לפגוע באדם (לאו דווקא יריב עסקי, אלא גם יריב פוליטי או אדם אחר שמכל סיבה אחרת פלוני מעוניין לגרום לו לנזקים תדמיתיים או כלכליים), באמצעות שימוש במשרדי יחסי ציבור, והפעלת מערכות ממניעים פסולים".

מדרגה נוספת בפסק הדין היא הגינוי העקרוני המשלב התרעה על הסכנה הצפוייה בהשפעת ממון על התקשורת. לאחר שהשופטת מסכמת את המקרה הנדון כ"שימוש ציני ופסול בחופש העיתונות ובחופש הביטוי", היא פורשת את היריעה על כל טייקון שמניעיו ברכישת תקשורת - ידיעה ספציפית או העיתון כולו – אינם נקיים: "שוק שבו ידיעות תקשורתיות נקנות באמצעות ממון, מתוך מניעים זרים, הוא שוק דעות מסוכן, בעל פוטנציאל הרסני. הוא גם איננו שוק דעות חופשי ומשוכלל שבו התחרות בין הדעות והרעיונות השונים לבין עצמם היא שתוביל לחשיפת האמת. זהו שוק שבו לחזקים ולעשירים יתרון ברור על פני האחרים והם שמכתיבים את כותרת העיתון של מחר".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות