מה הקשר בין נבחרת אנגליה לחוצפה ישראלית?

אם אתם רוצים להבין אופי של נבחרת כדורגל, חפשו אותו בשכונה, ברחובות, או במקרה של אנגליה – בפארקים.

בחופש הגדול שבין י"א ל-י"ב נסענו, אני ועוד ארבעה חברים, לטיול בלונדון. יום אחד, כשעברנו ליד ההייד-פארק, ראינו חבורה של חמישה מקומיים משחקים כדורגל על הדשא הירוק עד קנאה. ביקשנו להצטרף. הם הסכימו. ערבבנו קבוצות והמשחק יצא לדרך. מהר מאוד הופתענו לגלות – וזו גם הסיבה שאני זוכר את המשחק הזה עד היום - שהאנגלים הקפידו להחמיא (במבטא קוקני כבד) למי שירד לגליץ' מוצלח, תאקל חזק ובכלל, לכל מהלך הגנתי. לעומת זאת, דריבלים מתוחכמים ובעיטות מסובבות התקבלו אצלם כמעט באדישות. 

קשוחים הבריטים האלה, אמרנו זה לזה בהערכה. בכל זאת, מולדת הכדורגל.

הרעיון ברור: נבחרת שלושת האריות ששיחקה אתמול בקייב לא הפתיעה אותי. היא הייתה המשך ישיר לחבר'ה הנחמדים שאיתם שיחקתי לפני 16 שנים על הדשא בהייד-פארק – קשוחה, הגנתית, עם אפס יצירתיות. מי שמוחאים לו כפיים על תאקל, מבין שזה כל מה שעליו לעשות. רוצים דריבל? סעו לארגנטינה. 

כדורגל, כידוע, הוא חלק מהתרבות הכללית, ענף נוסף שלה. עם קצת דמיון לא קשה לחבר בין סגנון משחק של נבחרת לבין האוכל המקומי, המוזיקה, הערכים או מזג האוויר. אם הכדורגל של ברזיל במיטבו הוא ריקוד סמבה, אז אנגליה של אתמול נראתה כמו יום אביבי בלונדון, כלומר אפור ומעונן.

אשלי יאנג אחרי החמצת הפנדל שלו. אין את הקלאסה של פירלו | צילום: איי אף פי

שתי שאלות לפני סיום

הראשונה היא, מה זה אומר על הכדורגל שלנו? ובכן, ככל שאני מכיר את כדורגל הרחוב בארץ – שבו העברתי אחרי הכל את מרבית שעות ילדותי – מדובר בכדורגל לא רע. מבולגן, אבל מגוון. בקיצור – שכונה, במלוא מובן המילה. כך או כך, ברור שכל הדברים הטובים שמיוחסים לאופי הישראלי, כל אותן תכונות שהעמידו כאן תעשיית היי-טק ופרסי-נובל ואמנים נפלאים, כל זה לא מגיע כמעט לכדורגל הבוגרים. 

השאלה השנייה היא, האם זה יכול להשתנות? התשובה שלי היא שכן, בהחלט. גרמניה היא הדוגמה המובהקת כאן. נבחרת שבמשך שנים הייתה שם נרדף לכדורגל מסודר, יעיל ושמרני – ביטוי הולם לאופי הפרוסי – הפכה בעשור האחרון לנבחרת טכנית, מהירה וסוחפת, לא מעט הודות להגירה המסיבית ממדינות חמות-מזג כמו טורקיה וספרד.

גם ישראל היא מדינת מהגרים רב-תרבותית וגם בה יש לא מעט אהבה למשחק. רק שבכדורגל שלנו גברו לאורך השנים התכונות השליליות של הישראליות על פני החיוביות. החפיפניקיות גברה על החוצפה החיובית, השחיתות על היצירתיות, הגזענות על הפלורליזם, האלימות על ההתלהבות, הקיבעון על הדמיון. בשורה התחתונה, יכול להיות פה כדורגל הרבה יותר טוב. צריך רק להתחיל אותו מחדש מהיסוד, מהילדים, בקיצור - מהשכונה.