צילום: איי אף פי
לא כוכב. מנהיג
מנהיג הוא לא בהכרח השחקן הכי טוב. מה שיש לו זו אותה תכונה חמקמקה שגורמת לשאר הקבוצה ללכת אחריו לעבר הניצחון. קוראים לזה מנהיגות. האם רונלדו מנהיג?
"מנהיגות", אומר סוציולוג הספורט ד"ר יאיר גלילי, "היא אחד התחומים הכי נחקרים בספרות המקצועית, אבל בה בעת ידוע עליה מעט מאוד". לדבריו, מקובל כיום לדבר על שלושה סוגי מנהיגים בכלל ובספורט בפרט: הראשונה היא מנהיגות של "לסה פר" (בצרפתית: "תנו לעשות") שמאפיינת אנשים שנמצאים בעמדת הנהגה, אבל למעשה לא עושים הרבה; השנייה, והנפוצה מכולן, היא המנהיגות המתגמלת, שבמסגרתה המנהיג מושך אנשים באמצעות תמורה. השלישית, זו שאליה שואפים, היא מנהיגות מעצבת, שמעצבת את הערכים של המונהגים ומעוררת אותם לפעולה.
לדברי גלילי, הסוג השלישי של המנהיגים הוא אלה שיודעים לענות על שלוש שאלות מרכזיות: שאלת הזהות הקבוצתית ("מי אנחנו?"), שאלת המטרה והאמצעים ("לאן אנחנו מכוונים ואיך אפשר להגיע לשם?"), וחשוב מכל - שאלת המשמעות - למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים?
לצד השאלות הגדולות, המומחים מונים שורה של תכונות שמאפיינות מנהיג ספורטיבי, ובהן: ביטחון עצמי, התלהבות, חזון, משמעת, דוגמה אישית, סמכותיות, יכולת רטורית ולבסוף, אותה תכונה חמקמקה שמכונה כריזמה. "מנהיגים גדולים", אומר גלילי, "הם אנשים שיודעים לשכנע בצורה אולטימטיבית. מבחינתי, אחד המנהיגים הבולטים בכדורגל העולמי הוא ז'וזה מוריניו. מדהים איך הוא מצליח לשכנע בכל פעם קבוצת אנשים אחרת שתלך אחריו".
לדברי המאמן רן בן שמעון "מנהיגות כפי שאנחנו רוצים לכוון אליה היא מנהיגות רחבה". הוא מדגיש שלא מדובר בתכונה ספציפית שאפשר למדוד ולהגדיר במדויק. "מדובר במגוון רחב של תכונות אנושיות, מקצועיות, פיזיות ואישיות, שהן עמוקות יותר מהקלישאות שבהן נוטים להשתמש".
"מנהיג הוא מי שיש לו יכולת לגרום לאנשים אחרים לעשות משהו שהם לא רוצים, ועוד ליהנות מזה"
(הארי ס. טרומן, נשיא ארה"ב)
כמספר התכונות שנדרשות ממנהיג, כך מספר סוגי המנהיגים. בתור התחלה, יש להבחין בין המנהיג שבחוץ, הלוא הוא המאמן, לבין המנהיג על כר הדשא שמשמש כזרוע הארוכה של המאמן על המגרש — שחקן שהשחקנים נושאים אליו עיניים כשהם מחפשים פתרון ומשמש עבורם מודל לחיקוי ולהזדהות. את יכולת ההנהגה הזו אפשר לבטא במגוון טיפוסים: מנהיג שקט, צעקן, מרגיע, מלהיב וכן הלאה.
"בראש ובראשונה, אנחנו מכוונים למנהיגות מתוך דוגמה אישית", אומר בן שמעון, "ואנחנו לא מצפים מהשחקנים למשהו שאנחנו לא דורשים מעצמנו. בהמשך ישנה המנהיגות האישית, שעונה על שתי הגדרות: שחקן שאין לו ימים רעים ואדם שהשקעתו אינה תלויה בדבר, כלומר שחקן שמשקיע בלי קשר למאמן, לתקשורת או למה שאומרים עליו ביציע". השלב הבא, מסביר בן שמעון, "הוא המעבר מהמנהיגות האישית לקבוצתית".
האם יש סוג אידיאלי של מנהיג? גלילי: "השאלה היא מה מתאים לאותה קבוצה. לאורך זמן, דווקא השקטים והרגועים מצליחים יותר. שקט מראה על קור רוח ועל עמידה בלחץ, בעוד שצעקות והתלהבות מחפות על דברים אחרים פעמים רבות".
ויש דבר נוסף: כמו בפוליטיקה, כך בספורט, מנהיג גם יכול לקלקל. אם הוא אגרסיבי מדי, לא קשוב או לא נותן דוגמה אישית, עמדת המנהיגות שלו עשויה לפגוע בקבוצה במקום לעזור. מצד שני, שחקן כזה יתקשה להפוך למנהיג או להישאר במעמד זה. "מנהיגות ברמה גבוהה חייבת להיות מוכרת על ידי המונהגים", מדגיש גלילי, "זה לא שמישהו יכול לטעון שהוא מנהיג. שחקנים צריכים לרחוש לו כבוד מתוך יראה, לא מפחד".
יהא אשר יהא סוג המנהיג, התרומה שלו להצלחת הקבוצה היא קריטית, בעיקר במצבים של פיגור. "מספיק לראות את הפרצוף של מישהו כמו רוי קין", אמר לי חבר כדורגלן, "כדי לדעת שאתה לא הולך להפסיד את המשחק".
רוי קין הוא דוגמה מצוינת, אבל ההיסטוריה מראה שלכל קבוצה גדולה היה לפחות מנהיג אחד ברור אם לא יותר, וגם אליפות אירופה הנוכחית מספקת דוגמאות שונות לעניין. את החולשה של הולנד ושל צרפת אפשר להסביר בנטייה רבת־השנים שלהם למחנאות, כלומר לחלוקה לא מאוזנת לקבוצות שלכל אחת מנהיג משלה. גם בפורטוגל דובר בתחילת הטורניר על יריבות בין שני מנהיגים: רונלדו ונאני, שהצליחו כנראה להתגבר על היריבות למען הקבוצה.
לעומתם, גרמניה, מועמדת בכירה לתואר, חסרה מנהיג מובהק בסגנון בקנבאואר, אבל יש לה כמה שחקנים: בסטיאן שווינשטייגר, פיליפ לאם ומנואל נוייר - כולם מנהיגים, אבל לא דומיננטיים מדי. פייבוריטית נוספת, ספרד, נהנית מאינפלציה של מנהיגים, ובהם איקר קסיאס וצ'אבי אלונסו, אבל למרות היריבות מבית, הם מצליחים לשמור על איזון פרודוקטיבי ביניהם.
האם תיתכן בכלל קבוצה עם יותר ממנהיג אחד? "זה קשה", אומר גלילי, "כשהרבה אנשים בוחשים, העוגה לא יוצאת טוב".
"אנשים לא נולדים מנהיגים, הם הופכים לכאלה" (וינס לומברדי, מאמן פוטבול)
למסי יש את כל התכונות שהופכות אותו לכדורגלן מושלם, אבל אין לו כריזמה ועוצמה שיגרמו לעשרה שחקנים ללכת אחריו לקרב. בברצלונה גם אין לו צורך בזה, כשמאחוריו מנהיגים כמו קרלס פויול, דני אלבס וצ'אבי, אבל בנבחרת ארגנטינה מצפים ממנו לא רק להיות הטוב מכולם, אלא גם להנהיג. "המנהיגות של מסי הולכת וגדלה", אומר מאמן ארגנטינה אלחנדרו סאבלה, ואילו מראדונה אומר: "מסי צריך ללמוד איך להנהיג את הנבחרת, ואולי עם הזמן זה יקרה". אגב, גם רונלדו, זלאטן וכוכבים אחרים סובלים מבעיה דומה בנבחרות שלהם, ונשאלת השאלה: האם מנהיגות היא משהו שאפשר ללמוד?
גלילי: "מרבים להתבלבל בין שני סוגי אנשים - מנהל ומנהיג. את הראשון אפשר ללמד, את השני לא. מנהיג עושה את הדבר הנכון, ומנהל עושה נכון את הדבר. מנהל יודע לעשות את הדברים הטכניים, ומנהיג יודע לעשות דברים בצורה אינטואיטיבית שאי אפשר ללמד. על מקרה כמו של מסי, גלילי מוסיף כי לא תמיד המנהיג הוא השחקן הכי טוב בקבוצה. "הרבה פעמים כשאתה מאוד טוב, אתה מושא לקנאה ואתה מתוסכל כשאתה לא מצליח, ואילו מנהיגים הם השחקנים הכי יציבים גם אם לא בהכרח הכי טובים. מנהיג נמדד כשלא הולך טוב".
לבן שמעון, שעוד לפני שהיה מאמן הנהיג את ההגנה של נבחרת ישראל, יש דעה מעט שונה: לדבריו, יש שני סוגים של מנהיגות - מולדת ונרכשת. "אין ספק שזה לא משהו שאפשר ללמוד, אבל אפשר להתפתח לתוכו בצורה משמעותית וזה הוכח בכל מקום בעולם". אבל איך עושים את זה?
גם כאן, בן שמעון מציין שמדובר בסוגיה עמוקה ומורכבת. הוא מדבר על התאמה לסביבה: "אנחנו דורשים מכל שחקן שיפתח את התכונות המנהיגותיות שלו יותר ויותר". למעשה, מדבריו עולה כי בכל שחקן עשויות להתקיים מגוון תכונות של מנהיג, ויש למקסם את אלמנט המנהיגות בכל שחקן.
מעבר לתכונות האופי, מתברר שיש גורמים שעשויים לסייע למנהיג: גיל, ניסיון וקשר ממושך למועדון מהווים יתרון, אך לא בהכרח, ויש לא מעט דוגמאות הפוכות.
"ודא שחבריך לקבוצה יודעים שהם עובדים איתך, לא עבורך" (ג'ון וודן, מאמן כדורסל)
מבחינת התפקיד על המגרש, יש כאלה שאומרים ששחקני הגנה ושוערים נוטים יותר להיות מנהיגים, עובדה שקשורה גם למיקום שלהם במגרש שמאפשר להם פרספקטיבה טובה על המשחק, וגם עניין של אופי. באופן טבעי, שחקני קו אחורי מתאפיינים בקבוצתיות, בהיעדר יחסי של אגו ובנכונות הקרבה. כמו בצבא כך גם בכדורגל: תמונה עם תחבושת על הראש או עם אף מדמם מוסיפה. תשאלו את אריק שרון או את קרלס פויול.
גלילי, לעומת זאת, מציין שרוב המנהיגים בכדורגל היו קשרים, עובדה שקשורה לתפקידם כמי שמחברים בין החוליות השונות של הקבוצה. כך או כך, זה אין פלא שאפשר למצוא בהתקפה פרימדונות כמו מריו באלוטלי או זלאטן, אבל את המנהיגים אפשר למצוא לרוב מאחור.
6 תגובות לכתיבת תגובה