כל הסיבות לכך שאקדמאים לא גומרים את החודש

7.7% הוא מספר אחד קטן שמקפל בתוכו את המקום שממנו צמחה המחאה. מספר זה מתאר את הנגיסה המתמדת בשכרם של העובדים האקדמאים בישראל מאז שנת 2000. מדובר באותם עובדים שמשתייכים למעמד הבדיוני שאוהב לכנות את עצמו "מעמד הביניים".

1. זינוק של 27.9% בהכנסות המאיון העליון

הסיפור המלא נמצא בלוח 22 בסקר ההכנסות האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובדו"חות המקבילים לו משנים קודמות. סקר ההכנסות מראה כי בשנת 2001 עמד השכר הממוצע של בעלי תואר ראשון על 6,795 שקל ברוטו בחודש. בשנת 2010, השנה אחרונה לגביה התפרסמו הנתונים, עמד השכר הממוצע לבעלי תואר ראשון על 7,791 שקל ברוטו בחודש, כלומר עלייה של 14.6% במשך עשור. כל זה טוב ויפה, ועתה נותר לשאול מה קרה ליוקר המחייה לאורך אותן השנים?

בשנים 2001–2010 עלה יוקר המחייה, האינפלציה, בשיעור של 22.3%. המשמעות היא שאקדמאי שרצה לשמור על הערך הריאלי של שכרו לאורך שנים אלו היה צריך להשתכר ב־2010 סכום של כ־8,310 שקל לחודש ברוטו, גבוה ב־519 שקל לחודש מהשכר הממוצע בפועל בשנה זו.

במילים אחרות, לא רק שהשכר של בעלי תואר ראשון בישראל לא עלה למעשה, הוא אף נשחק בכ־7.7%. במקרה של בעלי תואר שני, השחיקה אף גדולה יותר ועומדת על 10.5%. מה הפלא שהסקר החברתי של הלמ"ס לאותה שנה מצא ש־55% מהאקדמאים לא חושבים שהמצב הכלכלי שלהם ישתפר בעתיד? הם פשוט איבדו את האמונה במשוואה "עבודה קשה שווה רווחה כלכלית".

השכר הממוצע במשק, עד כמה שכבר ניתן משהו מנתון זה, נשחק לאורך אותם השנים ב־5.2%. בדצמבר 2001 השכר הממוצע במשק היה 7,265 שקל לחודש ברוטו ובדצמבר 2010 זכה הישראלי הממוצע לשכר חודשי של 8,400 שקל. כפי שפורסם ב"כלכליסט" באפריל האחרון, השכר החציוני במשק - זה שמחצית מהעובדים משתכרים מתחתיו ומחצית מעליו - עומד על 5,340 שקל לחודש בלבד.

התמונה בעשירון העליון היתה שונה: ב־2001 חבר העשירון הרוויח 32,306 שקל לחודש ברוטו, בעוד ב־2010 סכום זה עמד כבר על 40,867 שקל בחודש. קפיצה של כ־26% בשכר ועלייה ריאלית, אחרי אינפלציה, של 4.2%.

אך מי שבאמת יכול להסתכל אחורה בסיפוק הם דווקא אנשי המאיון העליון - אותו אחוז מקרב האזרחים שמחזיק 14.1% מכלל ההכנסות משכר והון של הציבור. ב-2001 עמדה ההכנסה החייבת במס שלהם על 108,592 שקל לחודש. ב-2010 עמדה ההכנסה כבר על 138,936 שקל בחודש. מדובר בעלייה של 27.9% בהכנסה החודשית לפני שמקזזים את עליית המחירים. אחרי שעושים את המהלך החשבונאי הפשוט הזה מגלים כי ההכנסה הריאלית של האחוזון העליון גדלה ב־9%.

2. מחוץ לתל אביב לוקח 37 שבועות למצוא עבודה

לשחיקה בשכר מתווספת מציאות של חרדה מתמדת מהאפשרות של איבוד מקום העבודה, שמגבירה בתורה את לחצי הפרנסה הגדולים גם כך. על פי מחקר של בנק ישראל, ב־1996 יכול היה אדם לדעת שאם איבד את עבודתו, הוא יוכל למצוא משרה חדשה בתוך 22–25 שבועות, תלוי באיזור הגאוגרפי בו הוא גר. מדובר בזמן רב ארוך מאוד, אבל לא ארוך כמו מה שמצפה לאותו אדם, בגילי 25–64, אם ינסה למצוא עבודה היום. אם הוא בר מזל וגר בתל אביב, המובטל יוכל למצוא עבודה תוך 25 שבועות בממוצע. אם איתרע מזלו והמובטל גר במחוזות אחרים בארץ, הוא יצטרך לחפש עבודה במשך 37 שבועות.

המשמעות היא שכל מועסק יודע טוב מאוד שאם רק יקרה משהו והוא יפוטר מעבודתו - אם כיוון שהוא לא מבצע את תפקידו מספיק טוב, או בגלל שהוא יקר מדי למעביד או שמקום עבודתו פשוט פשט את הרגל - מצפים לו שבועות רבים של כיתות רגליים ללשכת התעסוקה בחיפוש אחרי עבודה.

בינתיים, כמות גדלה של עובדים חסרי השכלה אקדמית ועובדים שנחשבים מבוגרים בשוק התעסוקה התייאשו. על פי נתוני שירות התעסוקה, ישנם היום יותר מ־70 אלף מקבלי הבטחת הכנסה המוגדרים כ"מובטלים קשים", כלומר שהם מובטלים כבר שנה ויותר. הנתונים מראים כי חלקם של דורשי עבודה הנמצאים באותה אבטלה קשה מתוך כלל דורשי העבודה נמצא בעליה מתמדת ומפחידה. בשנת 2000 מדובר היה על 9.6% של מובטלים קשים, בעוד ב־2011 כבר מדובר ב־37.4%.

המחאה החברתית לא הגיעה מאותם מיואשים בעיירות הפיתוח ובשכונות דרום תל אביב, אבל הנתון המופיע למעלה נוגע לכל אחד מחברי מעמד הביניים. מלבד הנושא המוסרי, כאשר פחות ופחות אנשים משתתפים בשוק העבודה או זוכים למשכורות נמוכות מאוד, נטל המס מצטבר על כתפי מעמד הביניים. נכון ל-2010, כ־50% מהעובדים במשק אינם משלמים מס הכנסה כלל בשל שכר נמוך. לכן, 29% מהאוכלוסיה שהשתכר לחודש בין 8,400 שקל ברוטו ל-39,000 שקל הוא שנאלץ למממן 54% מהכנסות המדינה ממס הכנסה, ומחצית מדמי הביטוח הלאומי ומס בריאות. במילים אחרות, כיוון שהעניים רבים מאוד והעשירון העליון קטן מדי, אלו הם האנשים שבתווך שנושאים עליהם את הנטל.

3. דמי האבטלה מסתיימים בתוך 25 שבועות בלבד

התחושה המכרסמת לפיה כל אחד יכול להפוך למובטל בכל רגע כבר מזמן אינה שייכת רק למי שמכונים עובדי קבלן. היא מנת חלקם של אחוזים גדולים מהעובדים השכירים במשק, שאינם חלק ממערך ההסכמים הקיבוציים במגזר הציבורי או הפרטי ואפילו לעתים מנת חלקם של עובדים הנחשבים "חזקים יותר". תחושה זו קיבלה את המקום הראוי לה בדו"ח השנתי האחרון שפרסם בנק ישראל. הבנק בדק נתונים על העובדים השכירים במשק הישראלי משנת 2002 ועד לשנת 2009 וגילה יחס שנדיר למצוא אותו בנתונים כלכליים, כזה של כמעט אחד לאחד: כל תוספת של 1,000 שקל לשכר החודשי ברוטו מובילה לכך שהביטחון התעסוקתי של עובד גדל ב־1%.

כך, יש סיכוי של כ־8.5% שמי שמרוויח 13,000 שקל לחודש בענף הפיננסים הגיע לעבודתו לאחר תקופה של חוסר תעסוקה או ייצא מבית ההשקעות או הבנק בו הוא עובד כיום אל חוסר תעסוקה. לעומת זאת, בענפים כמו השירותים העסקיים והמסחר - שם השכר הממוצע הוא 5,000 ו-8,000 שקל בהתאמה - הסיכוי שעובד חדש הגיע מאבטלה וייצא אל אבטלה הוא 13%. כאשר מסתכלים גם על הנתונים שהוצגו בחלק הראשון, אלו שמראים כי השכר של האקדמאים בישראל עומד בממוצע על 7,736 שקל לחודש, רואים כי הסיכוי של אקדמאי להפוך למובטל בכל רגע נתון הוא 14%. מדובר כמובן בממוצע גס, אבל כך גם המציאות הכלכלית בישראל - גסה.

אין פלא אם כך שהמדיניות הפעילה בשוק העבודה של ישראל כמו הכשרות מקצועיות, מעונות יום או אכיפה של חוקי העבודה, כל אותן פעולות יזומות של המדינה שנועדו לאזן בין חרדת הפיטורים והשחיקה בשכר של הציבור לבין צרכי משק קפיטליסטי - היא החלשה ביותר מבין מדינות המערב. בעשור האחרון הוציאה המדינה אחוז זעיר של 0.21% מהתוצר השנתי על מדיניות שכזו, לעומת פי שלושה בממוצע במדינות ה־OECD ו-1% מהתוצר באותן מדינות אירופאיות שאנו נושאים עינינו אליהן, בעיקר מדינות סקנדינביה ובהן מדינות כמו שבדיה, דנמרק, גרמניה, הולנד ועוד.

אותה מדיניות פעילה היא שאמורה ליצור את המערך שקולט את המובטל, עוזרת לו למצוא עבודה, מכשירה אותו מחדש אם צריך זאת, בהתאם לרצונותיו והצרכים של מעסיקים פוטנציאליים עד לתוצאה המיוחלת - השתלבותו בעבודה מחדש. הצד השני של אותה מדיניות הוא דמי אבטלה נדיבים יחסית, כאלה שהעובד יוכל להסתמך עליהם לפרנסה סבירה למשפחתו באותם החודשים שבהם הוא מחוסר עבודה וגם בזמן שיעבור הכשרה מקצועית או יחפש עבודה.

אז צפה למפוטר הישראלי, בין אם הוא אקדמאי ובין אם לא? 25 עד 37 שבועות של חיפוש עבודה, תלוי היכן הוא מתגורר. דרך אגב, מאז הרפורמה של שר האוצר בנימין נתניהו ב־2003, התקופה המירבית לקבלת דמי אבטלה היא 25 שבועות, עבור מובטל בן 45 או בן 35 עם שלושה ילדים ומעלה. בתקופה הזו אותו אקדמאי צפוי לקבל דמי אבטלה של 4,720 שקל בחודש.