"אנחנו, פקידי האוצר, השתלטנו על המדינה"

"מאז 1985, לאחר תוכנית הייצוב, אנו פקידי האוצר השתלטנו על המדינה. למה? משום שהתוכנית הצליחה כל כך. האינפלציה ירדה מ־400% ל־20%. הצלחנו ליצור התייעלות של כל המשק. ואז הכנסת החליטה על חוק ההסדרים. קיבלנו סמכויות לא רק בתקציב, אלא גם בחקיקה וברפורמות.

"אבל עם השנים קרה תהליך בעייתי. האוצר לאט לאט הגדיל את הסמכויות שלו במשרדי הממשלה עד שכל שינוי מחייב את האישור של האוצר; במקביל, האוצר איבד את האמון שלו בשרים וביכולתם לרסן את ההוצאות. כך נוצר פיצול של האחריות ושל הסמכויות".

לכנות הלב הנדירה הזו אחראי אחד מבכירי האוצר בעבר, יורם גבאי, שכיהן כממונה על הכנסות המדינה בתקופת ממשלת רבין (1995–1989) וכיום משמש יו"ר פעילים ניהול תיקי השקעות. לא תשמעו בכירים רבים מדברים בגילוי לב כזה על צבירת הכוח המוגזמת של משרד האוצר, ועל ההתנוונות המקבילה של שאר משרדי הממשלה.

"מה שקרה בשריפה בכרמל זה סימפטום של התהליך הזה", ממשיך גבאי. "לא האוצר אשם ולא השר הספציפי. ואם כולם אחראים, אז אף אחד אינו אחראי. זו דרך ללא מוצא. כך גם בתחומים אחרים. מי אחראי למשבר המים שהיה כאן - האוצר? משרד התשתיות? מי אחראי לזה שיש סיכוי שלא יהיה לנו חשמל בקיץ? האוצר? חברת החשמל? מי אחראי לזה שאין מספיק מיטות אשפוז? שר הבריאות? האוצר?".

התופעה שגבאי מדבר עליה מושכת אש לרוב מצד כלכלנים ופעילים חברתיים מן הצד השמאלי של המפה, ולא מצד אחד מפקידי האוצר הבכירים לשעבר ובכיר בשוק ההון בהווה.

גבאי. "האוצר איבד אמון בשרים וביכולתם לרסן את ההוצאות" | צילום: עמית שעל

מפלצת ושמה משרד האוצר

"פיצול האחריות והסמכות גורם לכך שבסוף היום אין אחראי ולא ברור איך המערכת מתפקדת", אומר גבאי. "כלומר, זה ברור לגמרי. בכל שנה יש דיון בכמה שינויים קטנים שצריך לעשות. רוב השרים לא נכנסים לדיון על סדרי העדיפויות הגדולים של המשרדים האחרים. אם הם רוצים רפורמה הם פשוט הולכים לאוצר ודורשים עוד כסף. האוצר נהפך למנהל סעיפי תקציב, והאחריות על כל תחום אינה ברורה.

"לכן, מתוך החלטה, השרים בישראל נהפכו ללוביסטים. הם בכלל לא רוצים להשפיע על התקציב של עצמם. הם רק אומרים שהם רוצים. זו ברית של שוטים. רוצים לתת להם יותר סמכויות, והם לא רוצים. כי עם הסמכות באה האחריות ופתאום צריך להגיד לאנשים מה לעשות וזה לא פשוט.

"מציאות זו גם מנוונת את המערכות המקצועיות במשרדים. בישראל אין בעיה של איכות בשירות הציבורי. יש לנו מומחים מעולים בכל תחום. ברווחה, בבריאות, בכל משרד. הם מצוינים, אך הם מתנוונים. כי בסופו של דבר הם נהפכו, כמו השרים שלהם, למעין לוביסטים.

"האבסורד הזה מתבטא גם ברפורמות. למה האוצר צריך להוביל רפורמה בחשמל, במים? למה האוצר צריך לרכז את ההפרטות? כל משרד בנפרד היה צריך לבצע את זה, לא האוצר. זה בדיוק מה שקרה בכיבוי האש. האוצר הוביל את ההתייעלות וקבע התניות תקציביות, אבל מי שהיה צריך להוביל את זה הוא משרד הפנים. אם משרד הפנים לא עוסק בהתייעלות, אז במה הוא עוסק? אז הם לא לוקחים אחריות. זה מצב שנוח לכולם. צריך לשבור את התהליך. אחרת, הפיצול של האחריות פירושו שאני כבר חוזה את כל ועדות החקירה העתידיות בכל תחום ואת התוצאות שלהן".

אבל מה אתה מציע? איך אפשר לשבור את מעגל הקסמים הזה?

"אני מציע לעבור בהדרגה למודל הבריטי, שבו כל משרד מנהל את התקציב שלו באופן עצמאי לאחר שקבע את המסגרת מול האוצר. אפשר לשבור את המעגל בכך שהממשלה תגדיר את האחריות ואת הסמכות של המנכ"לים באופן ברור. השרים ייאבקו על התוספות, והמנכ"לים ינהלו. זה לא קשור לשיטה הפוליטית שלנו. גם באנגליה השרים הם פוליטיקאים ולא פקידים. למעשה, זה עובד טוב במרבית מדינות אירופה. רק בישראל השיטה היא אחרת".

ומי יכול לשבור את המעגל?

"צריך מישהו אמיץ מספיק כדי להוביל את זה. זה משהו שרק ראש הממשלה יכול לעשות. גם האוצר רוצה בכך".

סוציאל־דמוקרט ושמו נתניהו

גבאי הוא כלכלן קצת אחר. את העדפותיו בתחום מדינת הרווחה הוא אינו מסתיר - לראיה, הוא היה חבר בצוות המיסוי של ועדת טרכטנברג ולכן הוא אחד האחראים לסיבוב הפרסה של מדיניות המס של ישראל. המלצות הצוות היו, בין השאר, ביטול הפחתת מס הכנסה, העלאת המס השולי העליון ב־3%, העלאת מס החברות ב־1%, הגדלת מס העשירים והעלאת המס על ההון ב־5%.

גבאי, לפיכך, אינו חוסך את ביקורתו מהאוצר. דקות ספורות לפני קיום הראיון, הודיע לפתע ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הגירעון ב־2013 יהיה גבוה פי שניים מהמתוכנן, בניגוד להמלצת אגף התקציבים באוצר שהציע לשמור על גירעון נמוך יותר ב־0.5%, הפרש של כ־4.5 מיליארד שקל. אבל גבאי כלל אינו מופתע.

יעד הגירעון יגדל הממשלה אישרה את הגדלת יעד הגירעון ל-3% שטייניץ: "מתווה הגירעון החדש משמר את האחריות הפיסיקאלית בה נהגנו עד עתה. הוא מותאם לתנאים הכלכליים בעולם ומאפשר להמשיך ולחתור ליחס חוב-תוצר של כ-60% בסוף העשור"; טרם ההצבעה עוד ניסה הנגיד פישר לשכנע את השרים להסתפק ביעד גירעון ל-2.5%. נתניהו השיב לו: "ננהג באחריות" תומר אביטל, 8 תגובותלכתבה המלאה

איך נתניהו, שתמיד קידש את שמירת הגירעון, פתאום חורג כך מהיעד?

"בסופו של דבר, אותו בנימין נתניהו שהוביל את הורדת הוצאות הרווחה, המסים והגירעון התקציבי, חרג בשנתיים האחרונות מהמדיניות שלו. במונחים מקרו־כלכליים, בשנתיים האחרונות נתניהו היה כמעט סוציאל־דמוקרט. הוא הגדיל את ההוצאות החברתיות בכ־3% בשנה, בשונה מהשנים הקודמות. זה בא לידי ביטוי בתוספות לאקדמיה, לרופאים ולמורים, ואחר כך באימוץ המלצות טרכטנברג, במתן נקודות זיכוי ובהרחבת מס הכנסה שלילי.

"אבל הרי אי אפשר לרבע את המעגל. כשאתה מגדיל הוצאות רווחה ולא מגדיל את המסים, הגירעון גדל. וזה מה שיקרה לנו ב־2013. וכאן נתניהו נכנס לדילמה: למדינה אין אפשרות להגדיל את הגירעון ליותר מ־3%, אחרת היא תיכנס לשטח האש של שוק ההון מבחינת הריביות. לכן הוא הולך על המקסימום שהוא יכול, והצעד שלו הוא נכון. מדינות מפותחות מאיתנו נמצאות היום בגירעון של יותר מ־3%, לכן אנחנו נהיה בסדר עם 3%.

"עכשיו, מה שנותר הוא חור תקציבי של כ־12 מיליארד שקל. וכאן באה הדילמה של נתניהו, שהיא אידאולוגית וכלכלית - מה לעשות עכשיו? להעלות מסים או לקצץ בהוצאות הרווחה?".

מה נתניהו צריך לעשות?

"אני חושב שצריך לתת משקל גדול יותר להעלאת מסים, בגלל שגודלה היחסי של הממשלה בתוצר הוא כבר קטן מספיק. אחרי שהעברנו 10% מהוצאות הבריאות לאזרחים, אז את זה תשחק עוד? או את החינוך? עדיף כבר להעלות את נטל המס ב־1.5% מהתוצר".

ומה נתניהו יעשה בסופו של דבר?

"נתניהו לא רוצה להעלות מסים. מבחינה אידאולוגית הוא מאמין שמסים גבוהים זה דבר מזיק. זה חלק מוויכוח יסודי יותר, לאיזו מדינה אתה רוצה להידמות - למדינות צפון אירופה או לארה"ב? נתניהו מאמין בקיצוץ בהוצאות יותר מאשר בהגדלת מסים, ואגף התקציבים חושב הפוך. ובסוף יהיה תמהיל של השניים.

"הציבור בכל מקרה לא יהיה מרוצה. אם יעלו את המסים יגידו שפוגעים במעמד הביניים. אם יקצצו את ההוצאות יגידו שפוגעים במעמד הביניים. לדעתי, עדיף להתמקד במסים, כי עדיף לממש את המלצות ועדת טרכטנברג במלואן".

קטר ושמו מעמד הביניים

גם בנוגע לאי־שוויון בחלוקת ההכנסות בישראל, לגבאי ראייה שונה משל רוב הכלכלנים החברתיים. התמונה שהוא משרטט עגומה, ותומכת בנתוני בנק ישראל והאוצר על היכולת הנמוכה מאוד לניידות חברתית־כלכלית בישראל. בכל זאת, הוא אופטימי לגבי עתיד החברה הישראלית, בעיקר בגלל שמעמד הביניים מוביל אותה קדימה.

"צריך להיות ישרים עם עצמנו", אומר גבאי. "בשוק גלובלי ופתוח, מה שיוצר את עיקר אי־השוויון הוא השווקים. שלושת המאיונים העליונים מתחזקים בכל המדינות המתפתחות, וגם בארה"ב, בישראל ואף בשבדיה. זו תופעה עולמית שבה שלושת המאיונים העליונים חזקים מאוד. הם מתחזקים בכל העולם, בכל החברות.

"אנחנו צריכים להבין שאנחנו רק כאילו עובדים במשק המקומי, אבל בעצם אנחנו עובדים בשוק הגלובלי. עובד טקסטיל בישראל מתחרה עם המותגים האיטלקיים הכי יקרים וגם עם סין. לכן, גם השכר היחסי שלי נקבע בעולם ולא כאן, והשפעת המדינה על חלוקת ההכנסות זעומה.

"איפה היא נמצאת באמת? בהכנת האוכלוסיה לשוק העבודה. כל השאר זה טלאים. בסופו של דבר, רמת המוכנות שלך כשאתה יוצא לשוק העבודה היא שתקבע את חלוקת ההכנסות. והכישלון שלנו ב־40 השנים האחרונות הוא ביצירת אוכלוסיה מתאימה לשוק העבודה, בעיקר בקבוצות הבינוניות והחלשות.

"ההישגים של 40% החלשים בישראל בהשכלה ביחס לממוצע הם נמוכים מאוד. נוסף על כך, יש לנו הבעיה של החרדים שאמנם הם משכילים אבל ההשכלה שלהם לא מתאימה לצורכי המשק, ובעיית המיעוטים שסובלים מאפליה. לכן, יש לנו קבוצה גדולה מאוד של אנשים שאינם מתאימים לשוק העבודה ומשתכרים 4,000 שקל בחודש.

הפערים צפויים לגדול או להתמתן?

"בטווח הקצר והבינוני אי־השוויון יחמיר, אחר כך זה יתייצב. החרדים חשובים, כי הם מרכיבים את העוני ודווקא שם אני רואה שיפור. גם במגזר הערבי. לכן אני לא מודאג. אנחנו חברה יזמית ודינמית, והשכבה המוצלחת שלנו מושכת קדימה את כל המשק והחברה".