דו"ח טכנולוגי: האולימפיאדה החברתית הראשונה? הצחקתם אותנו

האולימפיאדה המצונזרת השניה

המשווקים של האולימפיאדה המתקרבת בלונדון מנסים לדחוף אותה לציבור כ"אולימפיאדה החברתית הראשונה." אמנם, טרשות חברתיות היו פעילות גם בזמן האולימפיאדה הקודמת של 2008, אבל הצנזורה הסינית, והחשש מהצנזורה הסינית, היו כה חזקים עד שאף אחד לא ניסה. וכן, היה סיקור נרחב ברשתות חברתיות של אולימפיאדת החורף ב-2010, אבל זה אירוע כל כך זניח שאף אחד לא זוכר איפה הוא נערך בעצם. לונדון 2012, מבחינת הטרשת החברתית, תהיה הדבר האמיתי הראשון.

או שלא. אף שלכל אתלט יש חשבון מדיה חברתית שבו הוא מדווח על עוללותיו המשמימות, בכלל לא בטוח שהוא יוכל לעשות איתו משהו. הכללים לאתלטים קובעים שאסור להם לדווח על המתרחש באופן חדשותי, אלא רק כאילו הם כותבים יומן. אסור יהיה להם לדווח על הפעילות של משתתפים אחרים במשחקים, או למסור מידע "סודי או פרטי" על משתתפים אחרים או ארגונים. והכי חמור, כמו לצופים (!), אסור יהיה להם להעלות סרטוני וידאו ישירות מהאירועים בהם הם משתתפים.

האיסור הזה, כמו איסורים אידיוטיים אחרים – הבולט שבהם הוא איסור על מי שאיננו אחד מנותני החסות של האולימפיאדה להכניס לאותו ציוץ את המילים "זהב" ו"2012" – בלתי ניתן לאכיפה, ובכירים במנהל האולימפי מודים שהם יצטרכו להטפל לאנשים שעברו על החוקים באופן מצליח במיוחד. המטרה של כל האיסורים הללו היא לשמר את כספם של נותני החסות ושל אתרי החדשות הוותיקים, שמנסים לעשות ב"אולימפיאדה החברתית הראשונה" את מה שניסו לעשות בכל קודמותיה: לשמור על המסר ולהשאיר אותו מנומס, נקי, מעונב - ומכניס. וזה כבר מעורר געגועים לאולימפיאדת בייג'ינג. ידעת שהפה שלך אסור, אבל אף אחד לא העמיד פנים שהמצב אחר.

פרילאנסרים נגד גוגל

 

גוגל מצטיירת יותר ויותר כארגון פשע – קשה לחשוב על איזשהו ארגון חוק שהיא לא הסתבכה איתו. החברה מתעלמת בעליצות מחוקים שקשורים לפרטיות וכאשר היא נחקרת – מה שקורה על בסיס כמעט יומי לאחרונה – היא מדברת על כך שהיא שמחה לשתף פעולה, אבל בפועל מוסרת כמה שפחות מידע; לעתים קרובות מדי, היא מוסרת רק את המידע שהיא כבר יודעת שנמצא בידי החוקרים.

אחד האלמנטים המטרידים בכל הסיפור הוא חוסר הכלים שבידי האנשים שאמורים להגן על הציבור מידי תאגידים כמו גוגל. עמדנו כמה פעמים על כך שהקנסות שגוגל סופגת הם נלעגים, לא משהו שיגרום למנכ"ל החברה להסתובב במיטה.

עכשיו מסתבר שגם יכולות החקירה של הרשויות מוגבלות. את אחת הפרשיות היותר בוטות של גוגל – העובדה שהיא עקפה את הגנות הפרטיות של האייפון כדי לעקוב אחרי המשתמשים שלו, למרות שהם ביקשו במפורש שלא יעקבו אחריהם – גילתה לא איזו סוכנות רגולציה, אלא סטודנט צעיר וחסר שינה, ג'ונתן מאייר.

למאייר, מדען מחשבים, היתה תחושה שמפרסמים מצאו את הדרך לעקיפת חסימת פרסומות. הוא החל, בזמנו הפרטי, לערוך ניסוי שבמסגרתו הוא קנה מודעות בנסיון לראות אם הן עוקפות הגנות נגד עוגיות. הוא עלה על התרגיל של גוגל. הוא ולא הרגולטור האמריקאי FTC.

כמעט כל יום יש ידיעה חדשה על כך שחברות עמק הסיליקון – גוגל לגמרי לא לבד כאן, אין כמעט חברה שאין לה לפחות שערוריית פרטיות אחת – מפרות את חוקי הפרטיות. כמעט תמיד, הידיעה הזו מגיעה מחוקרים עצמאיים. כשזה מגיע להגנה על הפרטיות, הממשלה האמריקאית – ובמידה רבה גם ממשלות אירופאיות, ועל ישראל כנראה לא כדאי לדבר – חסרת אונים. פרו פובליקה, שערך תחקיר בנושא, גילה שהאיש ב-FTC שאחראי על כל החקירות האלה מוגבל באופן ייחודי: החיבור שלו לרשת מונע ממנו כניסה לכמה מהאתרים החשובים ביותר בתחום, מטעמי אבטחה. כמו לפני הקריסה הפיננסית הגדולה של 2007-2008, הממשל האמריקאי מעדיף לא לדעת מה קורה.

והתוצאה היא שהאזרח הקטן הופך, כרגיל, לקורבן הדורסנות של חברות גדולות.

האשה היא הכושון של העולם

שר ג'ון לנון לפני כמה עשורים. והרבה מזה עוד לא השתנה.

אחד המקומות שבהם הגבריות מתפרצת הוא משחקי מחשב. כל השובניזם של גברים חסרי בטחון מקבל תמריץ מכך שהם לכאורה בלתי פגיעים מאחורי מסך, ואז הוא מתפרץ כלפי מטרה נוחה, בדרך כלל אישה.

בניגוד למצב המקובל עד לפני כמה שנים, משחקי מחשב הם כבר לא טריטוריה גברית: 42% מהגיימרים הם בעצם גיימריות. והן מדווחות על מצב בלתי נסבל, שבו הן עוברות הטרדות מיניות על בסיס יומי. לעתים קרובות מדובר באיומי אונס או איחולי אונס.

כמה ארגונים, שמטרתם הוא מניעת המצב הזה או שיפור שלו, הוקמו לאחרונה. אחד מהם הוא Not in the Kitchen Anymore, שמתייחס לקריאה החוזרת ונשנית לגיימריות לחזור למטבח; אחר הוא Fat, Ugly, or Slutty, ששמו מתייחס לקריאות הגנאי שמושמעות כלפיהן – שמנה, מכוערת או זנותית. כמה גיימרים הגנו בפומבי על השימוש בקריאה "אונס" או "אנסו את הכלבה הזו."

התוצאה של תרבות הביבים היא שהרבה מאד נשים מעדיפות להסוות את זהותן ברשת: הן משתמשות בשמות לא נשיים, בונות לעצמן דמויות גבריות ולעתים נמנעות משימוש בקול כדי להגן על עצמן. לא תמיד זה עוזר: לפעמים הן נתקלות בגברים שרודפים אחריהן ממשחק אחרי משחק, או שולחים להן הודעות שעות אחרי שהמשחק נגמר. טכנית, יש אפשרות להתלונן על הבריונים האלה, אבל אין עדיין שיטה שאכן משיגה את המטרה.

כרגע, עולם המשחקים הווירטואלי הוא טריטוריה גברית עוינת לנשים. לא היינו מסכימים לזה בעולם הממשי. אין סיבה שנסכים לזה שם.

קצרצרים

אחת הקהילות המקוונות הוותיקות ביותר ברשת – לעזאזל, היא ותיקה יותר מהרשת – היא The Well. הקהילה נוסדה ב-1985 בצפון קרולינה, והמשתמשים הראשונים במה שלימים יהיה הרשת הצטופפו בה. עכשיו היא עומדת למכירה: סאלון, הבעלים שלה, הודיעה בימים האחרונים שהיא פיטרה את הצוות שמטפל בה והיא מחפשת קונה עבורה. זו הפעם השניה שסאלון מנסה להפטר מהנכס הבעייתי הזה, שהיתה לו השפעה ניכרת על הדור הראשון של הוגי הרשת, אבל אף פעם לא היווה מקור רווחים ראוי לשמו – למרות שכעת חברות עולה בו לפחות 100 דולרים בשנה. הפעם, בניגוד ל-2005, נראה שסאלון רצינית.

דיווח לא מאושר מדבר על כך שמסיבות לא ברורות, מספר גדול של אנשים שם לב בשלושת הימים האחרונים שהטיקר של פייסבוק – התועבה הקטנה בצד ימין שמדווחת לכם על מה עושים החברים שלכם – נעלם לפתע. אצלי, בפעם האחרונה שבדקתי, הזוועה עדיין תפקדה. פייסבוק לא הגיבה רשמית, כך שיש להניח שמדובר בתקלה זמנית, אלא אם מארק צוקרברג זומם משהו.

גוגל ממשיכה לעצבן את המשתמשים הימנים שלה: אחד הנושאים החמים בארה"ב הוא הוויכוח על הזכות לשאת נשק. טוב, זה לא באמת הוויכוח, התיקון השני לחוקה שריין את הזכות הזו, הוויכוח הוא על לגיטימציה לנשיאת נשק. ליברלים נגד, שמרנים בעד. המדור דווקא בצד של השמרנים במקרה הזה – כל זמן שאנשים עושים שימוש בנשק שימוש מושכל, ויודעים להשתמש בו, שיהיה להם בתיאבון. כך ממש: בחלק ניכר מהמדינות העניות בארה"ב ציד הוא חלק בסיסי מהמזון של התושבים. כך או כך, גוגל החליטה החלטה ערכית, כדבריה, להפסיק לפרסם מודעות לכלי נשק ותחמושת. הערכים האלה, מבדיקה מהירה של הח"מ, מוגבלים כנראה לארה"ב – לגוגל לא היתה בעיה להציע לי תחמושת 9 מ"מ, הכלי האידיאלי לפתרון מהיר לסכסוכי שכנים.

לפעמים צרפת קצת מגזימה: שרת התרבות של הרפובליקה הצפרדעית הודיעה שהיא שוקלת הטלת אגרה על אנשים שאין להם טלוויזיה אבל בכל זאת מחזיקים בצג מחשב. בצרפת, כמו בישראל, יש אגרה על כל מכירת טלוויזיה, שמטרתה לממן את השידורים הציבוריים. שזה נחמד ואפילו ראוי, אבל מי שהחליט שהוא לא רוצה צג טלוויזיה החליט את זה, בדרך כלל, כי הוא לא רוצה לראות טלוויזיה. לאלץ אותו לשלם עבור שירות שהוא בחר לא לצרוך, רק כי הוא מעדיף יותר שליטה על צריכת התוכן שלו, רחוק מלהיות הוגן.

בשבוע שעבר חל יום השנה ה-40 ללידתה של חברת המשחקים הוותיקה אטארי, שהיתה לה השפעה עצומה על התפתחות תעשיית המשחקים. החברה עצמה עדיין קיימת (אם כי עברה יותר ידיים בהיסטוריה שלה מירושליים), והיא עדיין לפעמים מוציאה משחקים בטעם נוסטלגי. אני זקן.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה השישית)

• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.

• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"