דירות הן לא עוד סוגיה פילוסופית

בתיאוריה, שר האוצר יובל שטייניץ שוב צודק. לכאורה, אין דבר נכון יותר מאשר לרתום את כספי הפנסיה שלנו למטרה נעלה באמת של הקמת פרויקטיםלדיור להשכרה במחיר מסובסד לכל מי שידו אינה משגת לרכוש דירה. כספי הפנסיה שלנו זורמים מדי חודש אל הגופים המוסדיים, ואלה לא תמיד יודעים מה לעשות בהם. לכן הם "נאלצים" לא אחת להיכנס להשקעות שונות, כמו באג"ח שפירעונן מוטל בספק מראש.

השקעה בבנייה לדיור להשכרה יכולה לענות הן על הצורך שלנו כפנסיונרים לעתיד בתשואה, ובאותה הזדמנות לתת לנו הרגשה טובה שהכסף שימש למטרה טובה.

שיכונים בדימונה | צילום: חיים הורנשטיין

אבל כמו אצל כל פילוסוף, כך גם אצל שטייניץ - ההנחות עובדות על הנייר והעולם מושלם. בעולם האמיתי פועלים בשוק הנדל"ן עוד כוחות רבים, כמו משרד הבינוי והשיכון. כך, כדי שהתוכנית החדשה, שנשמעת כל כך טוב על הנייר, תהיה כדאית ותפתור את מצוקת הדיור - הרבה מאוד הנחות צריכות להתקיים.

כולם ישמחו לבנות בתל אביב

המשוכה הראשונה היא הקצאת קרקעות לדיור להשכרה. הפער בין "אזורי הביקוש" לבין "אזורי העדיפות" בישראל הוא עצום. הצעירים, שפנייתו של שטייניץ אמורה להיות אליהם, רוצים לגור בקרבת מקומות העבודה, ואלה ברובם נמצאים במרכז הארץ. מהקדימון שקיבלנו ברפורמת הווד"לים של משרד השיכון, אפשר לראות כי מוקדי הבנייה החדשה שמקדם המשרד הם לא בדיוק במרכז - אלא נעים בין קריית גת לאור עקיבא.

המשוכה השנייה היא הכדאיות ליזמים, והיא קשורה קשר הדוק לקרקעות שיוקצו לפרויקטים להשכרה. כולם ישמחו לבנות בתל אביב, ברחובות או בפתח תקווה, אבל גם זה ככל הנראה יישאר ברמת הפילוסופיה בלבד. במציאות, רוב הסיכויים שנקבל מקבצים להשכרה באזורי עדיפות לאומית, שכדי להצדיק את ההשקעה של היזמים והקבלנים, יהיו חייבים לגבות דמי שכירות שיהיו גבוהים יותר מאשר הדירות "הרגילות" באזור.

בונים למעוטי יכולת, לא לצעירים

משתי משוכות אלה קצרה הדרך אל קו הסיום העגום - קו סיום שרחוק מהתיאוריה כמרחק קומפלקס שכירות נוצץ מבנייניה המאובקים של אופקים. במקרה הטוב תהפוך הבנייה להשכרה לאוסף של פילים לבנים שיפוזרו בפריפריה, ובמקרה הרע סלולה הדרך להחייאת "שיכוני עמידר", כמיטב המסורת של פעם. ברגע שממתגים את הבנייה להשכרה כ"פתרון למעוטי יכולת" ולא כ"מגורים לאוכלוסייה הצעירה שחוסכת לדירה ראשונה" - לא יהיה צורך לדאוג למיתוג. הוא הרי כבר יידבק בעצמו.

וכאן, כמו בתיאוריה פילוסופית שלא ממש עובדת, אנו חוזרים בצורה מעגלית לאחור: הפילים הלבנים האלה יפילו איתם גם את הפנסיה שלנו. כלומר את מה שיישאר ממנה עד אז.