בעלת הארמון

הכירו את דיוויד סיגל (77), מולטי מיליונר ומייסד ווסטגייט, חברת הטיים שרינג הגדולה בארה"ב. דיוויד נשוי לג'קי, דוגמנית לשעבר הצעירה ממנו ב־30 שנה, ויחד עם שמונה ילדים, ארבעה כלבים וכ־20 אנשי שירות הם חיים בבית ששטחו 2,400 מ"ר.

לפני כחמש שנים החליטו ג'קי ודיוויד לשדרג את מגוריהם, ולבנות בית מפואר בסגנון ארמון ורסאי, בשטח של לא פחות מ־6,500 מ"ר. לורן גרינפילד, צלמת סטילס ובמאית מקליפורניה, החליטה לתעד את חיי הזוג ואת בניית הארמון, אבל במהלך הצילומים התחלפו השאיפות הגרנדיוזיות במציאות עגומה. דיוויד נאלץ לפטר מאות עובדים, והזוג נאלץ להפסיק את בניית הבית ולהעמידו למכירה.

לורן גרינפילד: "מאיפה מגיע הצורך לבנות בתים יותר ויותר גדולים? למה אנחנו אף פעם לא מרוצים זה לא סרט על אנשים עשירים, אלא על כולנו, ועל הטעויות בדרך לקריסה הכלכלית"

גרינפילד בילתה את שלוש השנים האחרונות בצילום ועריכה של סרטה "מלכת ורסאי", שיוקרן בפסטיבל ירושלים. מה שמתחיל כדיוקן הזוי של זוג מיליארדרים המנסים לבנות את הבית הגדול ביותר באמריקה, הופך במהרה לסיפור קריסה כלכלית ולמשל ביקורתי על חברת השפע האמריקאית. בראיון ל"כלכליסט" מסבירה גרינפילד מדוע הסיפור של דיוויד וג'קי סיגל הוא למעשה הסיפור של כולנו.

ידעת שעומד להיות כאן סיפור של קריסה כשהתחלת לתעד אותם?

"ממש לא. את ג'קי פגשתי במקרה ב־2007 בחנות ורסאצ'ה בבוורלי הילס. ביקשתי ממנה לצלם את הארנק היקר שלה, והתמונה הזאת הפכה להיות תמונת השנה של מגזין 'טיים'. נשארנו בקשר, והיא סיפרה לי שהם עומדים לבנות את הבית הכי גדול באמריקה. זה עניין אותי, והתחלתי לצלם אותם ממש כמה חודשים לאחר תחילת המשבר הכלכלי. גם אני וגם הם האמנו באמת שהמשבר לא ישפיע עליהם, ושהבית ייבנה לבסוף. הנחתי שמיליארדרים שמים כסף בצד, או נוהגים באופן שמרני יותר מאחרים. רק במהלך הצילומים גיליתי מה קורה, וכמה רע המצב. הם הפכו פגיעים, כמו כל האמריקאים האחרים שנאלצו לעקל את בתיהם".

הסיפור של ג'קי ודיוויד הוא אלגוריה למצבה של אמריקה?

"המצב הפיננסי של הסיגלים היה כמו מגדל קלפים קורס. דיוויד בעצמו אמר לי: 'כשהתחלנו לצלם היינו בפסגת העולם, ועכשיו תראי איפה אנחנו'. אני נמשכת לסיפורים מהסוג הזה. אחרי שביליתי זמן רב עם ג'קי ודיוויד הבנתי שהסיפור שלהם סימבולי, אלגוריה לחמדנות ולראוותנות של אמריקה. מאיפה מגיע הצורך לבנות בתים יותר ויותר גדולים? למה אנו אף פעם לא מרוצים? זה לא סרט על אנשים עשירים בהכרח, אלא על כולנו, ועל הטעויות שעשינו בדרך לקריסה הכלכלית הגדולה. הסרט הוא מעין מטאפורה לאופן שבו כולנו חיינו בזמן בועת הנדל"ן באמריקה"

.

זבוב על הקיר

במשך שלוש שנים נכנסה גרינפילד בכל כמה חודשים לבית, ונשארה שם ימים ארוכים. "היחסים עם משפחת סיגל הפכו יותר ויותר אינטימיים ומשוחררים ככל שהזמן חלף", היא מספרת על תהליך הצילום. "בראיון הראשון שלי עם דיוויד הייתי מפוחדת, והוא לא הפסיק להשוויץ בהישגיו. עם הזמן הראיונות הפכו לשיחות, ודיוויד נהיה כן וקומוניקטיבי לגבי כל מה שקרה. אפשר לראות את השינוי הזה גם באופן שבו ג'קי מוצגת בסרט. בהתחלה היא מאופרת ומסורקת בקפידה, ובסוף הסרט רואים אותה בלי מייק־אפ. זה היה מעבר ממוחצנות מזויפת לכנות אמיתית, ואני חושבת שזה בעיקר בגלל סגנון התיעוד האינטימי".

צוות הצילום, שמנה בסך הכל ארבעה אנשים, ניסה שלא להפריע למתרחש בבית. "בגלל תוכניות הריאליטי היום לכולם יש מודעות למצלמה, אבל משפחת סיגל היתה מאוד נינוחה ולא התייחסה למצלמה בכלל, וזה השרה נינוחות על כולם", מסבירה גרינפילד. "מפני שהבית כל כך גדול וכל הזמן נכנסים ויוצאים ממנו אנשים, אפשר בקלות להיות בו זבוב על הקיר. אני גם חושבת שדיוויד וג'קי הרגישו שהם חיו חיים ששווים תיעוד, והם בהחלט קיבלו את התיעוד הזה".

באחד הרגעים המרגשים דיוויד מודה ש"אנחנו צריכים לחיות בהתאם לאמצעים שלנו". זה ממחיש כמה אנושיים גיבורי הסרט למרות העושר.

"ג'קי אמרה לי: 'אנחנו בדיוק כמו כל האחרים אבל ברמה אחרת'. ניסיתי להראות זאת גם עם הדמויות המשניות בסרט, כמו נהג הלימוזינה שעמד בפני עיקול ביתו, או וירג'יניה המטפלת, שחיה רחוק מילדיה כדי להרוויח כסף ולשלוח אותו הביתה. לכולם הבית חשוב בדרכים שונות. גם הביזנס של דיוויד, הטיים שרינג, הוא מטאפורה מעניינת. הוא מכר לאנשים את החלום של בית יוקרתי שהם לא היו יכולים להרשות לעצמם".

גקי סיגל ב"מלכת ורסאי". בהתחלה חושבים "מי לעזאזל האנשים האלה" ובסוף תוהים "האם גם אני בזבזתי יותר מדי?"

תביעת דיבה

אבל מתברר שלא קל לשבור את מעגל החמדנות. בסצנה אירונית להפליא גרינפילד מתלווה לג'קי למסע קניות בוולמארט. היא בטוחה שבעקבות המצב הכלכלי הרעוע הן תחזורנה עם שקיות ספורות, אבל ג'קי מפוצצת את הרכב המסחרי שלה בחפצים מיותרים להפליא. "זוהי סצנה מטורפת, והיא עוסקת בהיבט הממכר של הקניות", מסבירה גרינפילד. "היא מעידה גם על מה שקורה לכולנו כשאנו מגיעים לחנויות מהסוג הזה. ניסיתי להעביר את הצופים תהליך. בהתחלה אנו תוהים, מי לעזאזל האנשים הללו? למה הם בונים את הבית הגדול ביותר באמריקה? בסוף אתה תוהה, האם גם אני בזבזתי יותר מדי? האם יש לי יותר ממה שאני צריך?"

בינואר השנה, ערב הקרנת הבכורה בפסטיבל סאנדנס, הגיש סיגל תביעה נגד גרינפילד. לטענתו, הסרט, שהיה אמור להתמקד בבניית הבית הגדול ביותר באמריקה, הפך יותר בדיוני מאשר אמיתי. "ייתכן והוא הרגיש נבגד לאחר שראה את הסרט", מסבירה גרינפילד, "כי זו היתה מבחינתו התבוננות במראה והודאה בכישלון. הצילומים נפסקו ממש לאחר שדיוויד איבד את שליטתו בבניין ווסטגייט בלאס וגאס." גרינפילד לא יכולה לדבר על פרטי התביעה, והיא מהססת בדבריה, אבל ניכר שהמצב כואב לה. "הסרט הוא דיוקן מאוד הוגן ומלא חמלה, והתביעה לחלוטין לא מבוססת. בהתחלה הייתי בהלם, אבל עכשיו אני מבינה שהכל ביזנס. מה שמדהים בעיניי הוא שדיוויד הגיש את התביעה עוד לפני שראה את הסרט! ג'קי, לעומת זאת, מאוד אהבה את הסרט והגיעה לכמה הקרנות שלו בפסטיבלים".