אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

חקר ביצועים: צריך לקדם בנייה להשכרה, אבל כמו שצריך

וגם: לא השבוע של ברקליס, שטייניץ צריך לעצור את הבכי, מייקל בלומברג נגד הקולה, קייטי הולמס פגשה את המציאות, אדרעי הפכה לסמרטוט אדום וסוף עידן ראשי הממשלה הנקיים

05.07.2012, 09:16 | כתבי כלכליסט
שוק האג"ח בלחץ: שטייניץ צריך לעצור את הבכי

כאילו מדובר בשידור חוזר של משבר 2008, בשוק ההון נשמעים לחשושים ראשונים בדבר הצורך בסיוע ממשלתי לפתרון מצוקת האשראי של חלק מהחברות הגדולות במשק, עקב העלייה בתשואות האג"ח המסוכנות. שוב נשלפים המספרים המבהילים של גובה החובות וסכנת הפגיעה בפנסיה, אם חלילה לא יקום גוף ריבוני שירכוש את החובות הגרועים. צריך לעצור את הלחץ הזה כבר בתחילתו, ולהזכיר לשר האוצר יובל שטייניץ, הכתובת לכל התלונות האלה: לא כל החברות מסוכנות, לא כל החובות גרועים, ונפילה של טייקון, שניים או אפילו שלושה אולי תגלח כמה אחוזים מהפנסיות (וחלק מרווחי הבנקים), אבל לא תגרור את המשק לסחרור שאין ממנו מוצא. חברות טובות ימשיכו להצליח להשיג מימון בשוק, והוא מצדו ידולל מטייקונים שהסתכנו יותר מדי. וטוב שכך.

עומרי כהן

 

 

ענף המשקאות נגד בלומברג: הכוס משמינה או מכניסה?

מייקל בלומברג, צילום: בלומברג מייקל בלומברג | צילום: בלומברג מייקל בלומברג, צילום: בלומברג

אחרי שהצליחה לשכנע את הקונגרס שפיצה היא ירק, תעשיית המזון האמריקאית יצאה למלחמה על המשקאות המוגזים. קוקה־קולה וענקיות אחרות מתנפלות על כלי התקשורת, מחתימות עצומות ונפגשות עם חברי עיריית ניו יורק כדי לעצור את היוזמה של ראש העירייה מייקל בלומברג לאסור על מסעדות ובתי קולנוע למכור משקאות ממותקים בכוסות של יותר מ־470 מ"ל. ערים נוספות כבר הצטרפו ליוזמה, למען בריאות הציבור, אבל היצרניות טוענות שמדובר ב"התנכלות למשקאות מוגזים" ו"פגיעה בזכות הבחירה". זה נשמע טיפשי, אבל גם היוזמה עצמה היא לא ממש הברקה. כשהסבו את תשומת לבו לכך שהצעד יפגע ברווחי המסעדות אמר בלומברג, האיש העשיר בניו יורק, שהן יוכלו להעלות את מחירי המשקאות הקטנים. מה שמעורר את התהייה אם היוזמה היא אמנם צעד חכם נגד השמנת יתר או עוד דרך להיכנס לכיס של האזרח הקטן.

טלי שמיר

תוכנית השכרה ארוכת טווח: אטיאס פתרון בלי בעיה

אריאל אטיאס, צילום: אוראל כהן אריאל אטיאס | צילום: אוראל כהן אריאל אטיאס, צילום: אוראל כהן

צריך לעשות הרבה מאוד כדי להרגיל את הישראלים לרעיון של חיים שלמים בשכירות, כמו בחו"ל ובניגוד לאינסטינקטים היהודיים העמוקים. אבל מצב השוק מחייב שינוי כזה, והממשלה מוכנה לעשות מאמץ אמיתי. השבוע הציג שר השיכון אריאל אטיאס תוכנית לקידום בנייה להשכרה ארוכת טווח, שמציעה כל טוב ליזמים ולמשקיעים מוסדיים שישימו את הכסף. חבל שבדרך נשכח היסוד החשוב ביותר בהשכרה המונית: מחיר מפוקח. בתוכנית הנוכחית, משרדי האוצר והשיכון מבטיחים לנו שהפיקוח על מחירי השכירות יהיה לשלוש שנים בלבד. במצב כזה זוגות צעירים, אלה שעבורם נולדה התוכנית, כבר יעדיפו משכנתה ומינופים אחרים (הלוואות גישור ענקיות ועזרה מההורים), עם מסלול ידוע מראש ליותר משלוש שנים. זה מצוין שכולם מבינים שבנייה להשכרה היא הפתרון. עכשיו כדאי שייקחו צעד אחורה ויבינו גם את הבעיה. צריך להתפכח, ולא להפסיק לפקח.

שי פאוזנר

סוף לזוג הנוצץ: קרוז־הולמס במשאלה מסוכנת

טום קרוז, צילום: איי פי אי טום קרוז | צילום: איי פי אי טום קרוז, צילום: איי פי אי

מעניין אם מישהו אמר פעם לקייטי הולמס "Beware of what you wish for". לפני כמה שנים היא התוודתה שבצעירותה פנטזה על טום קרוז. ואז היא גדלה והשיגה אותו, והתחתנה איתו, רק כדי לדרוש השבוע גירושים. לפי הדיווחים, לאחר שש שנות נישואים לכוכב שהעריצה גילתה הולמס שכדי לשמור על בתם בת השש מפני מחנות אימון סיינטולוגיים היא צריכה לקחת את הרגליים וללכת. ככה זה. לפעמים, מגלים לנו החיים, צריך לחדד את ההבדל בין מה שאתה רוצה למה שאתה צריך. ולפעמים, כמה עצוב, מה שאתה רוצה זה ממש לא מה שאתה צריך.

מיכל פלד פליישר

הדחה ועריקה בוועד הרכבת: אדרעי הפכה לסמרטוט אדום

כמו לחש סודי מסתובב השם גילה אדרעי בקרב עובדי כלל ביטוח. יו"ר ועד עובדי הרכבת כבר הפכה מאשה למונח מהלך אימים, שמנהלים משתמשים בו כדי להפחיד עובדים שרוצים להקים ועד. בקבוצת הפיננסים של אי.די.בי, אבל לא רק שם. "זה מה שאתם רוצים? שיהיה פה אדרעי?" נהפך כעת למשפט מפתח של מתנגדי כל התאגדות, דגל אדום שמסמל ברוטליות, חוצפה וניצול השררה לפגיעה בציבור העובדים עצמו. והעובדים מהנהנים. אף אחד לא רוצה אדרעי. גילה אדרעי לא מושחתת. היא דואגת לעובדים כמו אמא לביאה. ההסתדרות שניסתה להדיח אותה רחוקה מאוד מלהיות גוף נקי. ובכל זאת, מתברר שאדרעי גרמה לתדמית העבודה המאורגנת נזק שייקח עוד שנים לתקן. צריך לעצור אותו, ובשביל זה צריך לעצור אותה.

מיקי פלד

גילה אדרעי, צילום: אריאל בשור גילה אדרעי | צילום: אריאל בשור גילה אדרעי, צילום: אריאל בשור

 

מנכ"ל ברקליס התפטר: דיימונד קיבל ריבית דריבית

בוב דיימונד, מנכ"ל ענק הבנקאות הבריטי ברקליס, התפטר השבוע בעקבות חשיפת מניפולציות בשער ריבית הליבור שביצעו סוחרים בבנק. דיימונד, בן לזוג מורים ממסצ'וסטס, היה ילד מבריק שניתב את הכישרון לעשיית הון, והספיק מאז להחזיק בתי פאר בלונדון ובמנהטן ולזגזג בין הערים במטוסים פרטיים שהוא חוכר ב־40 אלף דולר לטיסה. הפוליטיקאים והמשקיעים הבריטים שנאו את הראוותנות שלו מהרגע הראשון, לפני 17 שנה, אבל הם בריטים. הם המשיכו לתת לו חבילת שכר של כ־30 מיליון דולר בשנה, והיה צריך מהלך כל כך לא תקין וועדת חקירה פרלמנטרית כדי שהלחץ יתגלגל להתפטרות. ככה זה בריטים. רק דרמה גדולה יכולה לשחרר אותם מהפחד להתערב בממלכה האמיתית, הסיטי.

תמר טוניק

 

סערת המניפולציות בריבית: דיימונד מתחת לחליפה, מאכער

פרשת המניפולציות בריבית הליבור בברקליס מוכיחה שהפיננסיירים ברחבי הגלובוס יעשו הכל, כולל לעוות את אחד המכשירים הפיננסיים המרכזיים בעולם, כדי להרוויח עוד כמה מיליוני דולרים. זאת תזכורת שנייה בתוך חודש, אחרי חשיפת הימור הנגזרים המטורף של בנק ההשקעות ג'יי.פי מורגן, שהביא להפסד של מיליארדים. עוד קודם לכן התברר שנתוני המאקרו שעליהם דיווחה יוון לא היו נכונים, בלשון המעטה, ושענפים שלמים בארצות הברית מכרו מוצרים "בטוחים" שהביאו לנפילה כלל־עולמית. בפעם הבאה שמישהו מעולם הפיננסים מנסה למכור משהו, כדאי לזכור שגם אם הוא לבוש בחליפת יוקרה כמו בוב דיימונד, הוא לא שונה מסוחר מכוניות יד שנייה.

גולן פרידנפלד

בוב דיימונד, צילום: בלומברג בוב דיימונד | צילום: בלומברג בוב דיימונד, צילום: בלומברג

 

שמיר מת, אולמרט במשפט: הדור הולך וסוחט

יצחק שמיר, שמת בתחילת השבוע, היה לא רק מאחרוני הנפילים, אלא גם מאחרוני ראשי הממשלה שלא נחקרו במשטרה. נתניהו, ברק ושרון כבר נדרשו להסברים בעניינים כאלה ואחרים, ובראשם בולט עוד ראש ממשלת עבר שזכה השבוע לכותרות, אהוד אולמרט. שמיר מת, משפט הולילנד נפתח, הכרעת הדין בפרשות טלנסקי־ראשונטורס־מרכז ההשקעות קרובה, ובין לבין נמתח הספקטרום של אישי הציבור, בין הצניעות לחמדנות, בין קליקת יוצאי המחתרת לקליקת כרישי הנדל"ן, בין להט אידאולוגי ללהט עסקי. ועל הדרך נמתח גם קו בין ציבור שהאמין לפוליטיקאים שלו לציבור שאין לו ברירה ומתחיל להאמין גם קצת בעצמו.

משה גורלי

תגיות