אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
רוק היסטורי צילום: אם סי טי

רוק היסטורי

טום פטי חזר להופיע בפני הבריטים, שהרעיפו עליו אהבה בשנות השבעים, והצית אותה שוב. וברוס ספרינגסטין הוכיח, בפעם המי יודע כמה, למה הכינוי שלו הוא המוצדק בעולם המוזיקה. יומיים של חוויות בלתי נשכחות מבריטניה

05.07.2012, 10:24 | גיא בניוביץ'

מאז הניינטיז לא חצה טום פטי את האוקיינוס האטלנטי כדי להופיע עם להקתו. מוזר בהתחשב בכך שבריטניה היא שהביאה לזינוק הקריירה שלו, אי אז בשנות השבעים. אז, כשאף אחד באמריקה לא הכיר את הבחור מפלורידה והלהקה שלו, בלונדון דווקא התחברו לסאונד הרוק הרזה והעצבני, שהזכיר לרבים גרסה אמריקאית לפאנק הבריטי.

בקיץ 2012 חזר פטי עם ההארטברייקרס למסע ניצחון, שכלל שתי הופעות בהיכל הקודש של המוזיקה - הרויאל אלברט הול בלונדון, ועוד אחת בפסטיבל האי וויט. כשהוא עולה כמו אריה בלונדיני לבמה בלונדון, האלברט הול רועד. פטי נראה המום למדי מהאהבה שהוא זוכה לה, מקהל שחלק נכבד ממנו הם בני 40 ו־50 פלוס שעוד זוכרים היטב את הפעם האחרונה שלו באי הבריטי.

"אני אוהבת אותך טום!!" זועקת מישהי מהקהל. "גם אני בייבי", הוא משיב, ומעיר: "זה נחמד כשאשה צועקת את זה...". ואז הוא פותח ברצף להיטים מרהיב מכל הקריירה, שמעיף את הקהל למעלה.

בערך מאמצע ההופעה הכיסאות הופכים מיותרים. פטי מחלק מתנות כמו שירים מאלבום הסולו המצליח שלו מ־1989, |"Full Moon Fever", וגם השיר "Handle With Care" מההרכב ההיסטורי הטרוולינג ווילבוריז, יחד עם בוב דילן, ג'ף לין, ג'ורג' האריסון ורוי אורביסון. ואז, באמצע ההופעה, הוא עוצר ומסביר למה אנגליה העניקה לו את הפוש הגדול בחיים. "כשגדלתי בתור ילד, אתם באתם אלינו להציל את הרוק האמריקאי. באתם להזכיר לנו איך הכל החל", הוא אומר, ומתכוון לפלישה הבריטית בשנות השישים של להקות כמו הביטלס והסטונס, שניערו את הפופ האמריקאי השמרני וגרמו לאינספור נערים, כמו פטי, לבקש מאבא 35 דולר לגיטרה הראשונה.

טופ פטי, צילום: אם סי טי טופ פטי | צילום: אם סי טי טופ פטי, צילום: אם סי טי

אחר כך הגיעה הפתעה, כשפטי העלה לבמה את אחד האחראים לאותו גל בריטי - סטיב ווינווד, פעם ילד הפלא סטיבי מספנסר דיוויס גרופ וטראפיק. ביחד הם פוצחים בבלדה השקטה והיפהפייה "Can't Find My Way Home" מתוך האלבום החד־פעמי של בליינד פיית', ומקנחים בממתק "Gimme Some Lovin" שמקפיץ את הישבנים האנגליים, אפילו בתאים המצועצעים למעלה. אחרי כן, כדי להרגיע, פטי לוקח את הגיטרה האקוסטית ופורט ברכות את "Something Good Coming" מתוך האלבום האחרון "Mojo", והמילים, שלקוחות מילדותו הקשה בפלורידה, מעלות דמעות מסביב, ובצדק.

הרוקנ'רול חזר בגדול לקראת סיום, ואחרי שהכל נגמר, פטי נשאר על הבמה דקות ארוכות כדי ללחוץ ידיים לאוהדים שצבאו על הבמה, וכדי להעיף מבט אחרון על המשלט האנגלי המפואר שנפל לידיו. אין, אני אומר לעצמי, יותר טוב מזה לא יכול להיות. ומובן שאני טועה.

המטיף מניו ג'רזי

יומיים אחר כך, מנצ'סטר. אם יש עיר שמתחברת למוטיבים של חלומות קטנים ורצון להתחפף ממקום שאוכל את יושביו ולמצוא עתיד טוב יותר - זו מנצ'סטר, ואם יש מישהו שיכול לשמש כדובר של מעמד הפועלים הזה הוא הבוס מניו ג'רזי, שנמצא באחת התקופות הטובות בקריירה. האלבום המצוין שלו, "Wrecking Ball" הוא מסמך חברתי נוקב מהקישקעס, שהגיע למקום הראשון במכירות בשלל מדינות והזכיר למה ספרינגסטין נותר כל כך רלבנטי.

גשם ירד במשך יומיים ברצף לפני ההופעה, ויצר אווירה קודרת ועגמומית, שהמתינה למשיח שיגאל אותה. והמשיח הגיע, יחד עם להקת אי סטריט בנד מורחבת של 16 חברים. צריך להסביר, יש הופעות טובות ויש הופעות מוצלחות. אבל ספרינגסטין העניק במנצ'סטר משהו שהזכיר יותר חוויה דתית, מופע התגלות של כומר, שנע משיא אחד לאחר. הבוס, כבר בן 62, לא יורד מהבמה אפילו לרגע אחד במשך שלוש שעות וחצי של מופע.

ברוס ספרינגסטין, צילום: אי פי איי ברוס ספרינגסטין | צילום: אי פי איי ברוס ספרינגסטין, צילום: אי פי איי

ספרינגסטין פשוט נותן את כל מה שיש לו. הוא צורח, הוא נוהם, כל שיר זוכה לביצוע מרגש, כאילו זו הפעם הראשונה. כשהוא שר ברגש את "The River", אתה נמס כאילו לא שמעת את המפוחית הזאת כבר 500 פעם. כשהוא קורע את האצטדיון עם שורת שירי רוק נוקבים כמו "Prove It All Night" או "Two Hearts", נדמה שהאצטדיון מתרומם באוויר, לא פחות. שיתוף הפעולה שלו עם הגיטריסט סטיב ואן זנדט, "סילביו" מהסופרנוס בשבילכם, נפלא ומצחיק. ב"Dancing In The Dark" הוא שולף שתי נשים לרקוד איתן, ובשיר אחר הוא מגלה לפתע בשורה הראשונה ילד בן 10 ששר יפה — אז הוא פשוט לוקח אותו על הידיים, פשוטו כמשמעו, ושר איתו בית או שניים, נותן לו לבסוף לזעוק "קדימה אי סטריט בנד!" בקטע של הסולו.

המופע הופך אט אט לרייב המוני, רטוב ומוטרף. אחרי שלוש שעות ספרינגסטין נשכב על הבמה, רטוב לחלוטין, וזועק: "לא יכול יותר, לא יכול". ואן זנדט מגיח מאחור עם ספוג רטוב ומשליך אותו עליו שוב ושוב, עד שהבוס "מתאושש", וקם על הרגליים בגופייה לעוד כמה הדרנים, ובהם "Thunder Road" ו"Born To Run" מהאלבום הגדול ההוא מ־1975.

לקינוח הוא מבצע עם הקהל את "Twist and Shout" הנוסטלגי - אלא שאז, בקטע הסולו המתוכנן של החצוצרן, האיש מחליק על עכוזו על הבמה הלחה מגשם. לא נעים. זהו זה, ספרינגסטין וואן זנדט לא מסוגלים לשיר מרוב צחוק, ובשארית כוחותיו ספרינגסטין זועק לנגנים: "לואי לואי!", והמופע מסתיים בשלושת האקורדים המפורסמים ביותר בתולדות המוזיקה המודרנית. ואחרי זה כולם מתמוטטים, פשוטו כמשמעו, ומנסים להבין את מהות החוויה שהיתה כאן. אפילו העיתונים הארסיים במנצ'סטר, ביום שאחרי, מודים בכנות: "הוא נותר הגדול ביותר, והוא עדיין הבוס, אין מה לעשות".

תגיות