בעקבות המחאה: דפני נגד דפני

ניסיונות גישור בין המחנות לאחד את השורות לא צלחו. פגישה לילית שתוכננה להתקיים לפני כמה ימים בין דפני לדפני לא יצאה לפועל, ואפילו פגישה במטה המשטרה אצל תנ"צ יורם אוחיון, שמבחינתו העדיף אירוע אחד על הראש, לא עזרה. האש בין המחנות המשיכה לבעור, והביאה את ליף לפרסם השבוע סטטוס זועם בפייסבוק: "יש הרבה קבוצות שרוצות להתאחד לאירוע אחד גדול ביום שבת. יש קבוצות מעטות שמנסות למנוע את הדבר הזה... אי אפשר להיכנע לבריונות".

דפני ליף

אמנון דפני, מצדו, מסביר ש"כבר במהלך הקיץ שעבר היה נתק בין הפעילים בשטח לבין הנהגת המחאה שהופיעה בתקשורת, מה שיצר המון תסכול ורצון לעשות את הדברים אחרת השנה באופן פתוח, עממי ודמוקרטי יותר, בלי מנהיגים שמחליטים בשביל כולם". מצד שני, פעילי מחאה ממחנה ליף טוענים שאמנון דפני עושה בדיוק את זה - ניסיון לקחת מנהיגות על המחאה, וכל זאת בתמיכת "המחנה המשותף" שעומד מאחורי המאבק בעד השוויון בנטל, אותו מאבק שלדידם דווקא פוגע במחאה החברתית ושם את הפוקוס על גיוס חרדים במקום על צדק חברתי.

וכך, במהלך השבוע האחרון הלכו והתעצמו מלחמות האגו, הקרבות האמוציונליים, הסטטוסים הזועמים בפייסבוק והלכלוכים ההדדיים בין שני המחנות. מלחמות אלה גרמו ללא מעט אנשים לבלבול ורצון להתרחק. "בגלל כל הרפש הזה לא מתחשק לי לצאת מהבית" ו"אלה מאבקי אגו של ילדים" היו רק חלק מהתגובות של אזרחים, שעד כה נהגו לפקוד את ההפגנות והפעם החליטו להיעדר. "אלפי מנהיגים, דעות ושפות - המחאה הפכה למחאת בבל", כינה זאת השחקן והבמאי שמוליק קלדרון.

בשני המחנות הודו שזה לא אידיאלי ואף צד לא היה מוכן לוותר. חבל. חבל שאת האנרגיות שמשקיעים אנשי קהיליית המחאה במאבקי אגו פנימיים הם לא מתעלים בצורה טובה יותר ליוזמות שיקדמו באמת את השינוי בחברה ובמדינה, כי אחרי הכל, רבות מהבעיות שהביאו לפריצת המחאה בקיץ שעבר עדיין נמצאות איתנו.