המעיין שיבש

חוץ משם שובר שיניים, יש לדניס סטראקואלורסי (Stracqualursi) כ־190 ס"מ שסייעו לו להפוך לפני שנתיים למלך שערי הליגה בארגנטינה במדי קבוצת טיגרה, סגנית האלופה הטרייה. עד לא מזמן, תואר ה"גולאדור" של ארגנטינה היה תו איכות יוקרתי, שהיה אמור להבטיח למי שנשא אותו מעבר עתיר מיליונים לקבוצת צמרת אירופית. מריו קמפס, חאבייר סביולה, הרנן קרספו ודייגו מראדונה הם רק כמה מהדוגמאות. לעומת זאת, ל"טראקה", כמו שהוא מכונה בקיצור, התואר הזה סידר מעבר בהשאלה לאברטון, לא בדיוק מאריות היבשת. אחרי עונה בקבוצה מליברפול שבה כבש שלושה שערים, ברור למדי שהצלחה בליגה הארגנטינאית רחוקה מלהבטיח תוצרת דומה ביבשת הישנה.

"שוויון בין עניים"

לצד ברזיל, ארגנטינה היא יצואנית הכדורגלנים הגדולה בעולם. בין 1,600 ל־2,200 ארגנטינאים (תלוי את מי שואלים) משחקים בליגות ברחבי העולם - מצ'ילה וארצות הברית ועד ישראל ויפן. אלא שבשנתיים־שלוש האחרונות נראה שהעסק נתקע. אין קונים ואין מוכרים, בקושי משאילים. שלוש העסקאות המשמעותיות האחרונות של הכדורגל הארגנטינאי נרשמו כבר לפני יותר משנה - כולן היו בסדר גודל בינוני (5–10 מיליון יורו), ואף אחת מהן לא הביאה לאירופה כוכבים מהסוג שארגנטינה היתה רגילה לייצא.

בינואר, לפני תחילת העונה הנוכחית, היה נראה שהשוק קפא לגמרי והדולרים שהמועדונים בארגנטינה כל כך זקוקים להם הפסיקו לזרום. "אין כסף בשוק", אמר סגן נשיא לאנוס, "ואף אחד לא יכול לקנות בזמנים כאלה".

הסיפור של טראקה מיודענו הוא רק מדגם מייצג של הסיפור הרחב: פחות עסקאות, פחות כסף, ואולי, שלא נדע, גם פחות כישרון. נקודת אור יחידה בכל הסיפור הזה אפשר למצוא בכך שהחולשה של הליגה הארגנטינאית מייצרת מחזורי סיום דרמטיים מהסוג שראינו לפני חודש. כשלאף קבוצה אין כסף להביא כוכבים נוצר בליגה שוויון של עניים, מה שמאפשר למועדון קטנטן כמו ארסנל דה סרנדי לזכות באליפות היסטורית, בזמן שאימפריה כמו ריבר פלייט מבלה בליגה השנייה.

ארסנל חוגגת אליפות ארגנטינה. הדבר הטוב היחיד בליגה הארגנטינאית המוחלשת הוא שקבוצות קטנות זוכות באליפויות | צילום: רויטרס

מעמד הביניים נעלם

מבט על רשימת המלפפונים החמים באירופה מגלה כמות מרשימה של שחקני אלביסלטה, ובהם ניקולאס גאייטאן שמקושר למעבר מבנפיקה למנצ'סטר יונייטד תמורת 20 מיליון ליש"ט, ואסיקיאל לאבצי שעשה את הדרך מנאפולי לפריז סן ז'רמן תמורת 25 מיליון יורו. אלא שכל זה קורה בתוך היבשת הישנה פנימה, בעוד שהתנועה משדה התעופה בבואנוס איירס לאלה שבאירופה נעצרה כמעט לחלוטין, וכך גם התנועה בתוך ארגנטינה עצמה.

לפני עשור, בימים שקדמו לפלישת הלגיונרים הישראלים לאירופה, נהגנו לצחוק על ידיעות בעיתונות שדיווחו בהתלהבות כי קבוצה מאירופה "מתעניינת" בשחקן ישראלי זה או אחר. עניין אולי היה, אבל רכישות כמעט לא. השנה, בזמן שעשרות שחקנים מליגת־העל המהוללת שלנו עברו לאירופה, נראה שדווקא הארגנטינאים לומדים על בשרם מהי התעניינות עקרה. שמותיהם של מיטב שחקני הליגה הוזכרו בשנה האחרונה כמועמדים לשחק באירופה ובברזיל, אבל אף עסקה משמעותית לא יצאה אל הפועל. מלך שערי הליגה הקודם, טאופיליו גוטיירס הקולומביאני, שבימים טובים יותר היה ודאי נחטף לאיזו קבוצת מרכז טבלה ספרדית, עבר, או יותר נכון נזרק, מראסינג קלוב ללאנוס, לאחר שאיים על חבריו לקבוצה באמצעות רובה פיינטבול. גם קולומביאני אחר, ג'יובאני מורנו, שהוא בעל השווי הגדול ביותר בליגה, נשאר בתחילת העונה בקבוצתו.

סיפורו של מורנו הוא עוד דוגמה שמתמצתת את כל מה שרע בכדורגל הארגנטינאי. במאי האחרון הוא נעצר ברחוב על ידי באראבראבאס חמושים של "לה אקדמיה". אלה איימו כי יהרגו אותו אם ראסינג לא תנצח במשחקה הקרוב. באותו סוף שבוע כבש מורנו את השער היחיד בניצחון של ראסינג והיה המצטיין במגרש. אז מצד אחד, כנראה האיומים עובדים. מצד שני, מי בכלל רוצה לשחק במקום כזה?

ליאו מסי. גם הוא, כמו רבים אחרים, לא מגיע לשחק בבוגרים בארגנטינה | צילום: איי אף פי

עוזבים קטנים

הגורם המרכזי לקיפאון הנוכחי הוא המשבר הכלכלי העולמי. הצרה היא שבניגוד למצב הרגיל, שבו לארגנטינאים אין כסף והאירופים הם אלה שקונים, עכשיו גם ביבשת הישנה חסרים מזומנים. שוק הכדורגל האירופי אמנם ממשיך לצמוח מבחינת הכנסות, אבל הרבה קבוצות מדרג בינוני - בעיקר ביעדים הקלאסיים של הארגנטינאים, כמו ספרד ואיטליה - סובלות מגירעונות חמורים.

לכך יש להוסיף את התקנות שנכפו השנה על הכדורגל הארגנטינאיבמטרה להילחם בשחיתות. התקנות האלה, שנועדו להגדיל את השקיפות ואת חובת הדיווח, מקשות בפועל על הקבוצות לבצע העברות, ופוגעות ביכולת של מאכערים מפוקפקים להרוויח ממכירת שחקנים.

במצב כזה, יותר ויותר ארגנטינאים מוצאים את עצמם בליגות השכנות של דרום אמריקה או בליגות אקזוטיות אבל עשירות, כמו אלה של איחוד האמירויות, רוסיה וסין. גם למורנו, שכבר הזכרנו, הספיק מהאלימות בארגנטינה, והוא חתם לפני שבועיים בשנחאי שנהואה הסינית. אלה שלא מצליחים לעבור, לאירופה או למקום אחר, נשארים בסוף בארגנטינה. והליגה נראית בהתאם.

הגורם השני לחולשה קשור לכך שגיל ההגירה החוצה הולך ויורד. המודל הארגנטינאי אמנם בנוי מאז ומתמיד על טיפוח כישרונות ומכירתם בשלב מוקדם לאירופה. אלא שהמודל הזה גם הניח שעל השחקן להתחשל כמה עונות כמקצוען לפני שהוא טס מזרחה. אפילו דייגו הגדול הספיק לשחק חמש שנים בארחנטינוס ג'וניורס ובבוקה לפני שעבר לברצלונה. כיום, שחקנים מעדיפים לעבור עוד לפני גיל 20 לקבוצה ברוסיה, טורקיה או פורטוגל, בתקווה לקפוץ בתוך שנה־שנתיים לליגות של הגדולים. לאנחל די מריה, למשל, הספיקו פחות משנתיים ברוסריו סנטראל לפני שעבר בגיל 19 לבנפיקה. מסי כידוע לא שיחק במולדתו אפילו משחק ליגה אחד.

נבחרת ארגנטינה. יש היום בעיה גדולה בארגנטינה במה שנוגע לגידול שחקנים", אמר שחקן העבר ופרשן ההווה דייגו לאטורה. לדבריו, איכות המאמנים בגילי הנוער היא לא מה שהיתה פעם, והדגש בעבודה עם הצעירים מושם כיום בעיקר על הצד הפיזי - בעוד שבעבר העדיפות היתה לדברים אחרים, כמו יכולת קבלת ההחלטות שלהם | צילום: רויטרס

"לא כמו פעם"

בנוסף, ועוד לפני שהם יוצאים לאירופה, נראה שאיכות הטיפוח של שחקנים צעירים בארגנטינה הולכת ויורדת, ובכל מקרה היא לא עומדת בסטנדרטים מתקדמים של אקדמיות נוער באירופה. "יש היום בעיה גדולה בארגנטינה במה שנוגע לגידול שחקנים", אמר שחקן העבר ופרשן ההווה דייגו לאטורה. לדבריו, איכות המאמנים בגילי הנוער היא לא מה שהיתה פעם, והדגש בעבודה עם הצעירים מושם כיום בעיקר על הצד הפיזי - בעוד שבעבר העדיפות היתה לדברים אחרים, כמו יכולת קבלת ההחלטות שלהם. "השחקנים מגיעים לליגה הראשונה מאוד לא בשלים", סיכם לאטורה.

הדבר שלישי והמדאיג מכולם הוא שמעיין הכישרון הארגנטינאי, שנדמה לפעמים אינסופי, פשוט הולך ומתייבש, בטח במה שנוגע לליגה המקומית. "פעם היו שחקנים של יותר מ־20 גולים לעונה, אבל היום כבר אין חלוצים שמבטיחים כזו כמות של שערים", ציין לאחרונה נשיא קבוצת סן לורנסו; ועמיתו מקבוצת טיגרה הודה כי "אין היום בליגה שחקנים ברמה טכנית גדולה".

מבט על השחקנים הכי שווים בליגה מבהיר במה מדובר. השחקן בעל הערך הגדול ביותר בעונה החולפת היה כאמור קולומביאני. השני אחריו הוא שוער שמתקרב לגיל 30. שחקנים אחרים הם כוכבים מזדקנים שבאו לגמור את הקריירה בבית, כמו ריקלמה או גבריאל מיליטו, ויש עוד כמה כישרונות מסדר גודל בינוני.

למעשה, שניים מהשמות הכי מבטיחים של הכדורגל הארגנטינאי בכלל לא שיחקו העונה בליגה הראשונה. האחד הוא רוחליו פונס מורי, חלוצה הצעיר של ריבר פלייט שלפני שנה נחשב להבטחה גדולה, אבל קודם עליו להוכיח את עצמו בליגה הראשונה. השני הוא מטיאס רודריגז, שמוזכר כמועמד למנצ'סטר סיטי תמורת 10 מיליון יורו ומשחק באוניברסידד דה צ'ילה.

עדיין מוקדם להספיד את הכדורגלן הארגנטינאי. הוויז'אס, שכונות העוני של הערים הגדולות, שניפקו לנו לאורך השנים כמה מגדולי השחקנים בהיסטוריה, עדיין קיימות ועדיין מלאות ילדים שעושים קסמים עם כדורגל עשוי מסמרטוטים. אבל כשהליגה הבכירה שוקעת ובהיעדר השקעה ראויה במתקנים ובצעירים, וכן כשהכדורגל המודרני דורש בנוסף ליכולת כדרור גם מקצוענות מגיל צעיר, ייתכן שהכדורגל במדינה עומד בפני זמנים קשים.