אזרח שלא הצליח לחזור למסלול

במוצאי שבת, זמן קצר אחרי שמשה סילמן מחיפה הצית את עצמו, התאספו קרוב למאה איש בשדרות רוטשילד, במקום בו הקימה דפני ליף בדיוק לפני שנה את האוהל הראשון. הם ישבו במעגל ושיתפו בתחושותיהם. "המקרה המצער מוכיח שהאמת והצדק איתנו, שהמצב כל כך קשה עד שהביא אנשים לסף ייאוש", אמרה אחת הנוכחות. "המקרה הנורא הזה צריך לעורר את המדינה", סיכמו אחרים.

בבוקר כבר הכריזו פעילים על משמרות מחאה ועצרות הזדהות "שיזעקו את זעקתו של משה סילמן נגד ההתעללות והאטימות הנמשכת". אנשים החליפו את תמונתם בפייסבוק לזו של סילמן, שיתפו מידע על האיש, דנו בצעד שנקט בו ובהשפעותיו הצפויות. זעקתה של ליף ב־14 ליולי 2011 הפכה לסמל מחאת הקיץ שעבר, ונדמה שב־14 ליולי 2012 סימן עצמו סילמן כסמל המחאה של קיץ 2012.

משה סילמן אחרי שהצית את עצמו | צילום: איי אף פי

"מה שהיה פה הערב זה פיגוע חברתי"

לפני שבועיים שאלתי את פרופ' יוסי יונה מה הוא חושב על הקרבות בין הפלגים השונים במחאה. "אני לא רואה בזה בעיה", ענה יונה, "כל אחד מנסה לזרוק גפרור בתקווה שאחד ידלק". פעילי המחאה ניסו מזה כמה שבועות, בהצלחה חלקית, להצית מחדש את אש המחאה שבערה בקיץ שעבר. לאש שהצית במוצאי שבת סילמן אף אחד לא ציפה.

שעה אחרי הארוע, ריח הדלק החריף עדיין היה באוויר ועל הכביש היו זרוקים חלקי בגדים ובקבוקי מים. על שפת המדרכה היה תיק אדום חרוך ומסביבו עותקים ממכתב המצוקה שהשאיר סילמן רגע לפני. חוקרי המז"פ הסתובבו עם כפפות, אספו דגימות וצילמו, ממש כמו בזירת פיגוע. "כואב הלב שהמדינה הביאה אדם למצב שהוא מצית את עצמו", אמר מישהו, ואחרים הסכימו בכאב: "מה שהיה פה הערב זה פיגוע חברתי".

אזרחים מוחלשים שהמדינה הפקירה

לא סתם בחרו אנשים להשתמש במונח פיגוע חברתי. המכתב שהשאיר סילמן - שהוקרא בקול על ידי אחד הנוכחים, כשהאחרים כמו מקהלה חוזרים על דבריו - חשף את סיפורו של אדם שהלך כל חייו במסלול הרגיל של אזרח בישראל. רק שאיפשהו בדרך משהו הסיטו והוא לא הצליח לחזור למסלול.

"מדינת ישראל גנבה אותי ושדדה אותי. השאירה אותי חסר כלום", הוא כתב. ופירט את השרשרת הביורוקרטית שחסמה אותו בדרך ואת המחסומים שהביאו אותו לסף ייאוש. "אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, ואין לי בכלל איך להתחיל את החודש אחרי ששילמתי מליונים במיסים, עשיתי צבא ועד גיל 46 עשיתי מילואים. אני לא אהיה חסר בית, לכן אני מוחה כנגד כל העוולות שהמדינה עושה לי ולשכמותי", נשמעה זעקתו של סילמן על ידי ההמון, כשהוא שכב פצוע קשה בבית החולים.

כשהתבררו הפרטים הסתבר שסיפורו של סילמן אינו רק סיפור פרטי, הוא משקף את סיפורם של ישראלים רבים החיים בעוני ומחסור, אזרחים מוחלשים שמדינת ישראל שכחה והפקירה. רבים כאלה חיים כיום בתוכנו, וסילמן אחד זעק בשמם. וכך, באש שהצית בה את עצמו יכול להיות שהצית מחדש גם את אש המחאה.