הון אנושי: השרוף

לפני שנכנסנו לאולם הגדול של סינמטק ירושלים להקרנת "Friends", הסרט החדש של רגב קונטס, מישהו שאל בקול: "נו, בשביל זה התחילה כל המחאה? בשביל שלאדון קונטס יהיה סרט דוקומנטרי?". יותר מתלונה כלפי קונטס, נדמה היה שהקריאה טמנה בחובה מידה של ייאוש, כעס על איזו תקווה שנכזבה וכעת נותר רק תיעוד שלה, שעולה להקרנה בשישי אחר הצהריים בפסטיבל הסרטים בירושלים.

להגנתו של קונטס צריך לומר שכבר מהיום הראשון הוא לא הסתיר את העובדה שיצא לרחוב כדי לעשות סרט. וחוץ מזה, למה לא לנסות לשנות קצת את העולם בעזרת סרט דוקומנטרי? ארול מוריס, אחד הבמאים הנחשבים בעולם כיום, הצליח לשחרר את רנדל אדמס שנשפט למאסר עולם על רצח שלא ביצע בזכות סרטו "The Thin Blue Line". מייקל מור הצליח עם סרטיו להזיז משהו בדעת הקהל האמריקאית. קונטס עזר להתניע את המחאה האדירה של השנה החולפת.

רגב קונטס ואורלי ויינרמן. נו, בשביל זה התחילה כל המחאה? | צילום: מיקי אלון

הפרמיירה נערכת בדיוק שנה אחרי היום שבו נטתה דפני ליף את אוהלה בשדרות רוטשילד, אבל האווירה איננה חגיגית כלל ועיקר. עולם הקולנוע הישראלי ממילא אינו עולם של זוהר ותהילה, בטח לא בערב שבת בירושלים. וכך האולם מלא רק בחלקו, וה"סלבז" היחידים שמקשטים את ההקרנה החגיגית הם אלון קסטיאל ובת זוגו אפרת גוש. אה, והיתה גם אורלי ויינרמן, שנאחזת בכוח בשאריות התואר הנחשק. דפני ליף וסתיו שפיר לא הגיעו.

בסרטו הקודם, "החברה הכי הגרועה בעולם", ליווה קונטס את אביו, סוכן ביטוח כושל, ואת התרסקותו העסקית. גם הסרט הנוכחי הוא אישי ועוסק כולו בקונטס, שמעיד על עצמו שהיה ילד כאפות חנון ושמן המשווע לחברה ולאהבה. המקום היחיד שבו הצליח למצוא חברים היה בפייסבוק, שם הפך לפתע למגה־מקובל. אבל הוא רצה יותר, הוא רצה למצוא חברות אמיתית ולא וירטואלית.

החיפוש הזה הוביל אותו למצוא בפייסבוק את הקבוצה שהקימה דפני ליף שהחליטה לעבור לגור באוהל בשדרות רוטשילד. כך נולד תיעוד הפגישה הפיזית הראשונה, מחוץ לפייסבוק, של האנשים שעתידים להנהיג את המחאה. בסרט הם מצטיירים כאוסף של אנשים תלושים ומבודדים, פרילאנסרים ללא עתיד כלכלי, שמתחילים לגלגל כדור שלג היוצא מכלל שליטה. שלהם לפחות. ברגעי השיא של הסרט מרגיש קונטס לפתע שהצליח לפרוץ, להשתחרר, עד כדי כך שיש לו חברים ממש. אלא שבסופו של הסרט קונטס חוזר אל המקום המבודד שממנו יצא.

אפרת גוש ואלון קסטיאל | צילום: מיקי אלון

כשאני יוצא מהאולם איני יכול להשתחרר מהתחושה שכל המחאה הזאת היתה בעצם המשך של תוכנית ריאליטי, הכלאה בין "האח הגדול" ל"היפה והחנון". אני פוגש בחוץ את תמיר חג'ג', מחוסר בית שהפך גם הוא לאחד ממובילי המחאה, ועכשיו מפתיע לראות אותו בחולצה חגיגית, ללא זיעה ושלט ביד. "המחאה במתכונתה הנוכחית נגמרה", הוא אומר לי, "יותר מדי פיצולים". במקום זה, הוא רוצה לרוץ לכנסת.

גם יגאל רמב"ם, שכיכב בסרט כבר בפגישה המתועדת הראשונה, מבין שדברים השתנו. הוא ממקימי "בר קיימא", הבר השיתופי הראשון בתל אביב. אני שואל אותו אם מבחינתו הישגי המהפכה הם פאב לפרולטריון, והוא עונה לי ש"מבחינתי הבר הוא חלק מפעילות קהילתית שמתנתקת מהתלות במערכות הקיימות". והמחאה? "הזרעים שלה נשתלו, המצב לא יהיה כשהיה".

צ'רלי ביטון סיפק מבט מפוכח ואמר ש"גם המאבק שלנו, הפנתרים, היה קצר, ומי שניצל אותו והרוויח ממנו היה הליכוד. צריך לדאוג שפה לא יהיה אותו הדבר, ושמחאת הפראיירים לא תתפוס טרמפ על המחאה החברתית. אם זה יקרה, המחאה החברתית עשויה להסלים ולהפוך לקיצונית יותר". ורק אורלי ויינרמן ניגשה בסוף לקונטס ואמרה לו שזה הסרט הטוב ביותר בשפה העברית שהיא ראתה בחייה.

למחרת, בהפגנה בתל אביב במלאות שנה למחאה, משה סילמן שרף את עצמו. השקט שוב הופר, ונדמה שהמצב רק עומד להסלים ועוד נתגעגע לקונטס וחבורתו.