אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"וול סטריט היא קזינו קרימינלי מסומם מכסף" צילום: איי אף פי

"וול סטריט היא קזינו קרימינלי מסומם מכסף"

צ'ארלס פרגוסון, זוכה האוסקר על הסרט "המעגל הפנימי", שסיפק ניתוח מבריק למשבר של 2008, שב לתקוף. בראיון לכלכליסט הוא יוצא נגד פוליטיקת הכסף שהשתלטה על וושינגטון, האקדמיה שסיפקה לוול סטריט רוח גבית, וכמובן הבנקאים, שאפילו עבירות פליליות לא הכניסו לכלא. השינוי, לדבריו, חייב לבוא מלמטה

25.07.2012, 08:48 | טלי שמיר
“סלחו לי", אמר האיש הצנום והמקריח רגע אחרי שטיפס על הבמה ואופרה ווינפרי הגישה לו את פסלון האוסקר, "אני חייב להתחיל בלהצביע על כך ששלוש שנים לאחר משבר מחריד שנגרם על ידי הונאת ענק, אף לא מנהל פיננסי אחד הלך לכלא. וזה לא בסדר".

זה היה אחד מנאומי האוסקר הכי פחות צפויים בהיסטוריה (עד כמה שהוליווד יכולה להיות לא צפויה), ולא פלא שמי שאחראי לו הוא אחד מבמאי הקולנוע הכי פחות צפויים בסביבה: צ'ארלס פרגוסון. פרגוסון (56) הוא דוקטור למדע המדינה שייעץ בעבר לבית הלבן, ולאחר מכן הקים חברת תוכנה ומכר אותה ב־133 מיליון דולר למייקרוסופט. כשהיה בן 50 החליט להתחיל לביים סרטים (בלי שלמד קולנוע מעולם) וצירף אליו את המפיקה אודרי מארס, קלידנית לשעבר של להקת פאנק. שש שנים בלבד לאחר מכן, ב־2011, הצמד הלא טיפוסי הזה טיפס יחד אל במת האוסקר כדי לקבל את הפרס לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, "המעגל הפנימי" ("Inside Job"). זהו סרטם השני, שתיאר באופן דרמטי וסוחף אך יסודי ומעמיק (בליווי קריינות של מאט דיימון) את המאורעות שהובילו למשבר הפיננסי של 2008.

שימוע בקונגרס, 2010. מנהלי קרנות צ שימוע בקונגרס, 2010. מנהלי קרנות צ'ארלס פרגוסון, ג'ון מאק וג'יימי דיימון לויד בלנקפיין | צילום: בלומברג שימוע בקונגרס, 2010. מנהלי קרנות צ

"מגיל צעיר מאוד התעניינתי בשני נושאים - האחד הוא היחסים בין טכנולוגיה לכלכלה ופוליטיקה, והשני הוא סרטים", מסביר פרגוסון בקולו השקט בראיון ל"כלכליסט", "בסופו של דבר ביליתי הרבה זמן בעבודה אקדמית, ואחר כך היה לי רעיון לחברת תוכנה. אחרי שמכרתי אותה למיקרוסופט חשבתי: עכשיו יש לי חופש לעשות משהו שונה לגמרי. אז עשיתי את זה".

המטרה: לעשות סרטים כמו מחקר באקדמיה

לאורך כל הראיון הטון של פרגוסון רגוע ושקול, כמעט מנוגד לביטויים הקשים שהוא משחרר ללא הרף בספרו החדש, "אומה של חיות טרף" ("Predator Nation"). לתעשיית הפיננסים, למשל, הוא קורא בספר "קזינו קרימנלי מתודלק בקוקאין ומסומם מכסף" ו"תעשייה טפילית ומסוכנת שמהווה עול עצום על הצמיחה הכלכלית של ארצות הברית". לבועת הנדל"ן הוא קורא "הונאת פונזי".

הספר טוען, פחות או יותר, שהדמוקרטיה האמריקאית נלקחה בשבי על ידי פושעים פיננסים שהשחיתו את המערכת הפוליטית עד כדי שאיש לא רוצה או יכול לעשות משהו בנידון. דווקא החזות החנונית והמנומסת של פרגוסון, בצירוף הביוגרפיה המכובדת שלו, הן שמקנות לטענות הקשות שלו כוח.

בניגוד לבמאי תעודה אחרים שיוצאים נגד הממסד, מייקל מור למשל, פרגוסון הוא אחד מהחבר'ה. הוא אקדמאי ואיש עסקים מכובד, וקשה לבטל את דבריו בטענה שהוא הזוי, קיצוני, מניפולטור או שאינו מבין את החומר. "כבן האליטה בעצמו, הוא יודע היטב איך לדבר עם העמיתים שלו", כתב עליו בקנאה הבמאי דני שכטר ב"האפינגטון פוסט", והוסיף: "אחרי שמכר את חברת התוכנה שלו, לפרגוסון היתה גישה לכסף גדול כדי לעשות סרט על כסף גדול. הוא היה יכול להרשות לעצמו רמת הפקה גבוהה והיקף שיווק שבמאי אינדי כמוני רק חולם עליה".

"אני מנסה לעשות סרטים באותו אופן שבו כתבתי מחקרים באקדמיה", אומר היום פרגוסון, "הוכשרתי לעשות דברים בזהירות ובמדויק". המכובדות של פרגוסון מקנה לו גם גישה קלה יחסית לאלו היושבים במגדל השן, שרבים מהם מסכימים להתראיין בסרטיו ולשתף עמו פעולה. לארי סאמרס, למשל, התראיין ל"מעגל הפנימי" מאחר שהכיר את פרגוסון אישית, אך יש הטוענים כי נאלץ להתפטר מתפקידו כיו"ר מועצת הכלכלה הלאומית בממשל אובמה לאור האופן שבו הוצג בסרט. "אפשר לומר שאיבדתי כמה חברים", אומר עכשיו פרגוסון.

אמרו עליך שאתה מעין מייקל מור, אבל בלי שטיקים. אתה מסכים?

"יש לנו סגנון מאד שונה. מייקל מור תרם הרבה לסרטים התיעודיים, הוא גרם לאנשים להבין שסרטים תיעודיים יכולים להיות כיפיים ומבדרים וגם להצליח מסחרית. יש דברים שאני אוהב בסרטים שלו: חשבתי למשל ש'סיקו' הוא אנליזה מאוד חזקה של מערכת הבריאות האמריקאית, אבל יכולתי להסתדר גם בלי החלק שמראה כמה קובה נהדרת".

אודרי מארס וצ אודרי מארס וצ'ארלס פרגוסון עם האוסקר שקיבלו | צילום: איי אף פי אודרי מארס וצ

עלייתה של פוליטיקת הכסף

"אומה של חיות טרף"הוא המשך ישיר ל"מעגל הפנימי". כמו הסרט, גם הספר מפנה אצבע מאשימה אל מערכת פיננסית שבאופן מכוון ומודע דחפה את ארצות הברית אל פי תהום. הספר, כדרכם של ספרים, מפורט יותר ומגובה בעדויות, התכתבויות ומסמכים משפטיים חדשים, שבאמצעותם טוען פרגוסון שמה שקרה בוול סטריט בשנים שקדמו למשבר - וקורה גם היום - הוא לא רק לא מוסרי ולא אחראי (כפי שטען הנשיא אובמה ועוד רבים אחרים) אלא גם קרימינלי. רק העמדה מסיבית לדין ושינוי מהיסוד של המערכת הפיננסית והפוליטית, הוא טוען, יצליחו להציל את אמריקה והעולם מאסון נוסף. "בנקאים רבים, כולל מנהלים בכירים, ידעו בדיוק מה קורה. הרמאות היתה עצומה", הוא כותב בספר, "האנשים האלה צריכים להיות בכלא, ההון שלהם צריך להילקח מהם ולהינתן לאנשים שאת חייהם הם החריבו, הם צריכים להתבייש בעצמם עד סוף ימיהם".

בנקי ההשקעות, הוא טוען בספר, יצרו מכשירים פיננסים מורכבים במטרה להמר נגדם, שיקרו, הסתירו מידע מלקוחותיהם ורימו בספרי החשבונות שלהם - הכל עבירות פליליות. ב־2010, למשל, עו"ד אנטון וואלוקס, שמונה על ידי בית המשפט בניו יורק לבחון את פשיטת הרגל של להמן ברדרס, פרסם מסמך בן 2,200 עמודים שקובע שאפשר להעמיד לדין בכירים בלהמן, כולל המנכ"ל ריצ'ארד פולד, על מניפולציה בדו"חות משקיעים והונאת הציבור לגבי מצבו של הבנק, כולל "העלמה" של 50 מיליארד דולר מהמאזן הפיננסי.

אז למה עד היום לא נעשה דבר? לדברי פרגוסון, הסיבה לכך היא מערכת היחסים ההדוקה והמשומנת בין ההון לשלטון בארצות הברית, שנבנתה במשך עשורים בכדי לגונן על פשעים שכאלה, ושיוצרת ערבות הדדית ומשחק כיסאות בין העולם הפוליטי לתעשיית הכסף. "מה שקרה בסקטור הפיננסי הוא דוגמה חשובה, אבל זו רק דוגמה אחת לתופעה רחבה בהרבה", הוא אומר. "עליית פוליטיקת הכסף הביאה להרעה במצב הכלכלי של ארצות הברית".

מה זה פוליטיקת כסף?

"לפני 30 שנה בערך החל שינוי בתפקיד שהכסף משחק בחיים הפוליטיים בארצות הברית. בספר אני מראה בטבלאות את ההבדל בין עלות הרצת קמפיין נשיאותי בשנות השבעים לעומת היום, וזה הבדל דרמטי (ב־76' קמפיין נשיאותי עלה 67 מיליון דולר, ב־2008 הוא עלה 1.325 מיליארד דולר, והשנה הצפי הוא לעלות של 2.4 מיליארד דולר - ט"ש). שינויים נוספים התרחשו במקביל, כמו כמות הכסף שמוציאים על לוביינג, הפער שהפך קיצוני בין המשכורות בסקטור הפרטי לציבורי, ומדיניות הדלתות המסתובבות (כלומר סידור ה'ג'ובים' לאנשים מתעשיית הפיננסים בממשלה, ולהיפך - ט"ש). כאשר מצרפים את כל השינויים הללו מקבלים שינוי ממשי מאוד באופי הפוליטיקה האמריקאית, וכתוצאה מכך גם במדיניותו של הממשל".

ברק אובמה וג ברק אובמה וג'ייקוב לו, ראש הסגל בבית הלבן | צילום: בלומברג ברק אובמה וג

"אין הבדל בין הרפובליקנים לדמוקרטים"

את מה שהאנשים של אוקיופיי וול סטריט מרגישים באופן אינסטנקטיבי, פרגוסון מגבה בטיעונים מנומקים. בספר הוא מתאר את התהליך ששחרר את המערכת הפיננסית האמריקאית מעולו של שלטון החוק, והביא לכך שהיום "המטופלים מנהלים את המוסד". עד תחילת שנות השמונים שוק ההון האמריקאי התנהל במסגרת מגבלות הפיקוח המחמירות שנקבעו בניו דיל של הנשיא רוזוולט, שנוצר לאחר שבשנות השלושים תחבולות בשוק ההון מוטטו את הבורסה. ב־81', עם מינויו של רייגן לנשיא, דברים התחילו להשתנות: רייגן, מאמין אדוק במדיניות השוק החופשי, פתח פתח לחקיקות שהקלו את הפיקוח על תעשיית הפיננסים. במקביל, מנכ"לים שחיפשו איך להתמודד עם הירידה ברווחיותה של התעשייה האמריקאית המסורתית "שמו לב לראשונה שלשלם ללוביסטים, פוליטיקאים, דירקטוריונים ומומחים מהאקדמיה קל בהרבה מלשפר את הביצועים".

שיא דה־הרגולציה נרשם בימיו של הנשיא קלינטון, שבסיועם של יועצים כמו יו"ר הפדרל ריזרב אלן גרינספאן, שר האוצר רוברט רובין (שהגיע לממשלה מגולדמן סאקס ולאחר שהתפטר מונה לסגן יו"ר סיטי גרופ) ולארי סאמרס יצר מדיניות אנטי רגולטורית ששיאה בביטול חוק גלאס־טיגל, שהפריד בין בנקים רגילים (מסחריים) לבנקי השקעות.

מאז כדור השלג ממשיך להתגלגל. ככל שתעשיית הפיננסים גדלה, כך היא משקיעה יותר משאבים בחיזור אחר המערכת הפוליטית, כדי לשחרר את עצמה מרגולציה ולצמוח - מה שמאפשר לה לצבור עוד כוח, שמשמש לרמיסה נוספת של הרגולטורים. בעשור האחרון, למשל, תרמו אנשי וול סטריט 5 מיליארד דולר לפוליטיקאים.

"כשכתבתי את הספר, הפתיעה אותי עד כמה זה לא עניין מפלגתי", אומר פרגוסון, "כיום אין כמעט הבדל בין המפלגה הדמוקרטית למפלגה הרפובליקנית כשזה מגיע ליחס לוול סטריט".

טימותי גייתנר שר האוצר של ארה"ב, היה נשיא הבנק המרכזי בניו יורק בזמן המשבר ב- 2008, צילום: בלומברג טימותי גייתנר שר האוצר של ארה"ב, היה נשיא הבנק המרכזי בניו יורק בזמן המשבר ב- 2008 | צילום: בלומברג טימותי גייתנר שר האוצר של ארה"ב, היה נשיא הבנק המרכזי בניו יורק בזמן המשבר ב- 2008, צילום: בלומברג

זו הסיבה שאובמה לא הביא את השינוי שציפו ממנו להביא?

"הלוואי שהייתי הפסיכולוג של אובמה, אני לא יודע למה הוא קיבל את ההחלטות שקיבל. אנשים הזכירו כמה מניעים שאולי היו לו, אמרו שהוא בקונפליקט אישי ורגשי. אמרו שהוא לא הבין עד כמה הבעיות במערכת הפיננסית חמורות, אולי מפני שלו עצמו היה מעט מאוד ניסיון פיננסי ועסקי ואפילו מעט מאוד ניסיון כבעל הון - הוא צבר הון משמעותי רק שנה או שנתיים לפני שהוא נבחר לנשיא, ממכירת הספרים שלו. אפשרות שלישית היא שמפני שלא היה לו הרבה ניסיון בתחום, הוא נשען משמעותית על יועציו, ואלו אנשים שתרמו ליצירת המשבר - כאלה שהיו בממשלות קודמות ובסקטור הפיננסי".

תוכל לנקוב בשמות?

"בוודאי: לארי סאמרס כמובן; שר האוצר הנוכחי טים גייתנר, שהיה נשיא הבנק המרכזי של ניו יורק בזמן המשבר ב־2008; אדם בשם מארק פטרסון, ראש המטה של גייתנר, שהיה לוביסט של גולדמן זאקס; ראש הסגל בבית הלבן ג'ייקוב לו, שהיה סמנכ"ל הכספים של יחידה בסיטי גרופ שהיתה אחראית להפסדים של מיליארדים בכך שיצרה ומכרה מכשירים פיננסים שתרמו למשבר; היועץ הכלכלי לנשיא מייקל פרמן, שהיה באותה יחידה. יש עוד המון דוגמאות של אנשים שעברו מהסקטור הפיננסי לתפקידים בכירים בממשלה".

כשאתה מדבר על זה שאנשים צריכים לעמוד לדין וללכת לכלא, אתה מדבר גם על האנשים האלה?

"ללא ספק חלקם התנהלו בדרכים מאוד לא מוסריות", הוא עונה בזהירות, "למרבה המזל האנשים שאני חושב שצריכים לעמוד לדין ברובם לא עברו לממשלה, אבל יש כמה אנשים שהעובדה שהם בממשלה היא בעייתית".

לארי סאמרס, נשיא הרווארד לשעבר. סיפר לקרנות גידור ייעוץ בעשרות מילוני דולרים, צילום: בלומברג לארי סאמרס, נשיא הרווארד לשעבר. סיפר לקרנות גידור ייעוץ בעשרות מילוני דולרים | צילום: בלומברג לארי סאמרס, נשיא הרווארד לשעבר. סיפר לקרנות גידור ייעוץ בעשרות מילוני דולרים, צילום: בלומברג

"הסקטור הפיננסי השקיע הרבה מאוד כסף בלימודי הכלכלה"

הדה־רגולציה של השווקים, טוען פרגוסון, הוכיחה את עצמה כרעיון לא מוצלח עוד מראשיתה, עם המשבר הפיננסי של סוף שנות השמונים, שהיה הראשון מאז השפל הגדול. זה לא הפריע לקובעי המדיניות להמשיך לדגול ברעיון, כשהם מקבלים רוח גבית מפרופסורים רבים באוניברסיטאות יוקרתיות, שיצרו עבורם את הצידוק התיאורטי לשינויים במדיניות.

אתה כותב בספר על השילוש הקדוש של תעשיית הפיננסים, הפוליטיקה והאקדמיה. תוכל להסביר?

"השינוי הזה החל במקביל לדה־רגולציה והוא תוצר של אותם כוחות. כשהסקטור הפיננסי החל להשקיע הרבה כסף בפוליטיקה, הוא החל להשקיע המון כסף גם באקדמיה, בייחוד בלימודי כלכלה. הסקטור הפיננסי ותעשיות נוספות החלו לממן מחקרים על השוק החופשי ועל רעיונות שתומכים בדה־רגולציה. היום הם משקיעים במערכת האקדמית מאות מיליוני דולרים בשנה".

למה הם עושים את זה?

“חלק ממה שהם ניסו להשיג הוא מכובדות אקדמית לרעיונות האלה, אבל יותר מזה, זו השקעה ישירה בקידום המדיניות הרצויה להם. כשאתה רואה פרופ' לכלכלה מעיד בפני הקונגרס, למשל, או משתתף באיזשהו הליך רגולטורי - סיכויים גבוהים מאוד שמישהו משלם לו הרבה כסף כדי לעשות את זה. ידעתי על הבעיה הזאת כשהייתי באקדמיה, אבל הופתעתי מכמה היא התרחבה".

בפרק בספר ששמו "מגדל השן" פרגוסון מפרט את הרזומה של שמונה אנשי אקדמיה בכירים. גלן האברט, למשל, דקאן בית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת קולומביה, הוא יועץ כלכלי לשעבר לנשיא בוש, שישב בדירקטוריונים של חברות פיננסיות שונות, ומכהן כיום כחבר ב"ועדה לרגולציה של שוקי הון" - שם שמאחוריו מסתתר ארגון לוביסטים של וול סטריט. האברט מכהן כיום כיועץ לקמפיין של המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני.

אבל המייצג הבולט ביותר של התופעה הוא לארי סאמרס, כלכלן נחשב, נשיא הרווארד לשעבר, וסנגור בולט של הדה־רגולציה שהחזיק כמעט בכל משרה כלכלית בכירה בממשל האמריקאי - כולל כהונה כשר האוצר תחת הנשיא קלינטון. סאמרס הרוויח מיליוני דולרים מייעוץ לקרנות גידור, תוך שהוא ממשיך ללמד באקדמיה ולהשתתף באופן פעיל בעיצוב המדיניות הפיננסית של ארצות הברית.

מה שעושים סאמרס וחבריו הוא אולי חוקי, אך ללא ספק בעייתי. פרגוסון משווה את זה לרופאים שמקבלים כסף מחברות תרופות: "הם אולי באמת מאמינים במוצר, אבל הכסף ללא ספק משחק תפקיד".

"אין לי בעיה עם לעשות כסף, כל עוד זה נעשה בצורה מוסרית"

אתה כותב בעיקר על ארצות הברית, האם לא מדובר בתופעות גלובליות?

"כן, אלו תופעות גלובליות, אבל השינוי שחל בארצות הברית ב־30 השנה האחרונות דרמטי בהרבה אפילו מאומות אחרות. יש גם מדינות מתפתחות שהחלו להפוך את התהליכים האלה, כמו ברזיל, שב־15 השנה האחרונות נהנתה מצמיחה כלכלית חזקה וגם משינויים במדיניות שעזרו להקטין את חוסר השוויון במדינה בצורה משמעותית, כך שלראשונה נוצר בה מעמד בינוני גדול".

מה הקשר בין הפערים החברתיים לחוסר הרגולציה בסקטור הפיננסי?

"זה קשור בהרבה צורות אבל בעיקר בשתי דרכים: הראשונה היא שהסקטור הפיננסי נעשה חזק וגדול יותר - מה שבפני עצמו שינה את חלוקת ההון. חלק משמעותי בצמיחת הפערים בין עשירים לעניים הוא ישירות בגלל אוכלוסיית הסקטור הפיננסי, שאפילו בתוכו חלוקת ההון היא מאוד לא שוויונית. הדרך השנייה היא שהסקטור הפיננסי נשען על שינויים במדיניות המס והרווחה שמשנים את חלוקת ההון לכלל האוכלוסייה: המסים על עשירים ועל דיבידנדים, למשל, נמצאים במגמת ירידה, ותורמים לפערים החברתיים".

למרות התיאורים הקשים, וכיאה לאמריקאי, פרגוסון שומר על אופטימיות ומאמין שיש סיכוי לשינוי אמיתי. לדעתו, שלושה דברים צריכים לקרות כדי שהמצב ישתנה: החזרת הפיקוח על המערכת הפיננסית, העמדת האשמים לדין וביטול "פוליטיקת הכסף" על ידי מימון קמפיינים פוליטיים מכספי ציבור ולא מידיים פרטיות. עם זאת, השינוי, הוא אומר, לא יכול לבוא מהפוליטיקאים שנטרפו מזמן על ידי זאבי המערכת הפיננסית, אלא מתנועה עממית.

רבים סבורים שהבעיות שאתה מצביע עליהן מובנות אל תוך הקפיטליזם. אתה חושב שהוא יוכל לעבוד אם תיישם את השינויים האלה?

"כן, אני חושב שזה יכול לעבוד. זה עבד בעבר בארצות הברית ועובד עדיין בחלקים מאירופה ואסיה. כשהרגולציה הפיננסית הדוקה יותר התוצאות והביצועים טובים יותר".

אתה קפיטליסט?

פרגוסון צוחק. "אני לא משתמש במילה הזאת. באתי מעולם העסקים, אין לי שום בעיה עם עסקים או עם לעשות כסף, כל עוד זה נעשה בצורה מוסרית".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות