חקר ביצועים: השבוע בו גילתה ממשלת ישראל שהמצב לא טוב

ט' באב

יום אבל מזכיר את הטוב

תשעה באב נתפס אצלי תמיד כיום הזיכרון האולטימטיבי לכל צרות עם ישראל לדורותיו, כאילו הוא כולל את כל ימי הזיכרון הדתיים והלאומיים. מחורבן שני בתי המקדש (לא רק אובדן של מרכז פולחני, אלא גם אובדן הריבונות בארץ), דרך גירוש ספרד ועד השואה ואפילו צרות הדורות האחרונים בארץ. למרות תהומות הצער האלו, ודווקא מהפרספקטיבה ההיסטורית הקודרת, במין דרך יהודית כזאת של להאמין שהטוב צומח ונובט מתוך הרע, יום האבל הזה מצית בי אופטימיות. הרי למרות כל הצרות, אחרי כמה אלפי שנות היסטוריה, אין ספק שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר, והוא בהכרח ימשיך להשתפר.

אורי רוזביץ

לונדון 2012

הכי אנושי

כל עשרת אלפים בני אדם שיקובצו יחד יספקו חומרים מרתקים. אם חלק לא קטן מהם ייפגשו שוב כעבור ארבע שנים כבר יתקבלו סיפורים בהמשכים. וכשמחלקים את הרבבה למאות מדינות, קבוצות, ענפים ומקצים, כבר מתקבל מתכון בטוח לדרמה, שעובד בכל העולם הרבה מאוד זמן. אז מה אם ברבים מהענפים והמקצים במשחקים האולימפיים, שייפתחו מחר, יש רק מעט מתעניינים. העיקר שאפשר להתכנס ולחגוג, את היותנו חיים, את ההומניות, את העולם, את נפלאות האדם. ומה יותר אנושי ממספר אדיר של בחורים ובחורות צעירים שמתקבצים לנופש בכפר קטן בלונדון, עם מאות מכונות שמוכרות קונדומים בכל פינה.

רון גורדון

עסקת תנובה

שמנת חמוצה

חמיצות כבדה מלווה את המשא ומתן על עסקת תנובה. מצד אחד, מאיר שמיר כבר רשם את ההחמצה שלו כשטירפד את העסקה שבה בנק לאומי יכול היה לקנות את המניות שלו בחברה בכמעט 800 מיליון שקל. מצד שני, ניקו הנסן, מנהל ההשקעות של אייפקס, ניצב כרגע בצומת העסקי החמקמק שבו צריך להחליט אם ההחמצה הגדולה יותר היא בהשלמת העסקה או בוויתור עליה. שמיר רוצה לקנות את חלקה של אייפקס לפי שווי של 6 מיליארד שקל, שירשמו לקרן רווח של פי שלושה על ההשקעה. הנסן, מצדו, חושב שהשווי הוא 8 מיליארד, אבל ויתור על ההצעה של שמיר עלול להשאיר אותו לעוד הרבה זמן בלי קונה ועם חברה שאין לה עוד הרבה לאן לצמוח בסביבה הרגולטורית הנוכחית. שרק יזכור מה קרה לנוחי דנקנר, שפוצץ את עסקאות שופרסל וכלל ביטוח ומאז רק רואה את השווי שלהן צולל בצניחה חופשית.

גולן חזני

מאיר שמיר עם אריק שור (ארכיון) | צילום: אוראל כהן

הרוק

נהפך ממרד לנשק

ברומן הגרפי המצוין "פרספוליס" מתארת הגיבורה, שהתבגרה באיראן בשנות המהפכה האיסלאמית, איך ענדה סיכה של מייקל ג'קסון כסמל למרד. גם במשטרי דיכוי אחרים, למשל ברית המועצות, מוזיקה מערבית היתה סמל לתקווה לאזרחים המבוהלים. מייקל ג'קסון כבר לא איתנו, אבל המשטר האיסלאמי באיראן כן, ועכשיו הוא צריך להתמודד עם אתגר חדש: לפי דיווח של חברת האבטחה F-Secure, וירוס מסתורי שתקף לאחרונה את מתקני הגרעין השמיע למדענים המופתעים שיר של להקת ההבי מטאל AC/DC. הטריק לא חדש - חשודים בטרור טענו בעבר שהאמריקאים השמיעו להם שירים של מטאליקה כדי לשבור אותם בחקירה. קשה לדמיין ישראלי שיצטער על פגיעה נוספת בתוכנית הגרעין האיראנית, וגם חוש ההומור של מפתחי הווירוס לא רע. אבל קצת עצוב לראות איך הרוק והפופ נהפכו מסמל החופש לעוד כלי נשק.

דור צח

ההצפות בסין

חותרות תחת הממשל

סופת הגשמים שפקדה את בייג'ינג בשבת והובילה להצפות קשות ולמותם של עשרות הובילה לסערה גם ברשתות החברתיות בסין, שם גולשים השתלחו ברשויות: על שלא התריעו, שלא חילצו, שהפקירו. הממשל מעדיף להשקיע בפרויקטים לראווה ולא במשהו פרוזאי כמו מערכת ניקוז מתפקדת, הם טענו. זה נכון לא רק בסין: שליטים וראשי ערים בכל מקום קוטפים כותרות ונכנסים להיסטוריה בזכות מונומנטים, איצטדיונים או נמלי תעופה. אף אחד לא חוגג ביוב תקין, ואיש לא זוכה לתהילה על תשתית טובה. בסין יש לזה עוד היבט: הרשתות החברתיות במדינה המצונזרת הן עצמן מערכת ניקוז לזעם הציבורי. אחרי שהביוב כשל, הרשויות צריכות להיזהר מהרגע שבו גם המערכת הזאת תעלה על גדותיה.

רחל בית־אריה

שיטפונות | צילום: בלומברג

וינשטיין

מהי מלחמה? היתה הנחיה?

אמנון אברמוביץ' דיווח השבוע בערוץ 2 כי היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין הודיע לראש הממשלה שהחלטה על תקיפה באיראן היא בסמכות מליאת הממשלה בלבד, ולא ניתן להאצילה לפורום מצומצם כמו השמינייה או ראש הממשלה ושר הביטחון. המשמעות היא שההחלטה על תקיפה כזאת משולה לפתיחת מלחמה, כי הרי חוק יסוד: הממשלה קובע שפתיחת מלחמה תוחלט רק בידי הממשלה. דובר משרד המשפטים מיהר להכחיש, לא ברור אם את עצם ההנחיה או את פרשנות החוק. פעם היו מכריזים מלחמה בתרועת חצוצרות, אבל מה נחשב פתיחת מלחמה היום? הפצצת כור באיראן? תקיפת מתקן בסוריה? כניסה לשטח לבנון? האם בג"ץ, מבקר המדינה או ועדת חקירה יידרשו לניואנס הזה? אם התקיפה תצליח, נוהל ההחלטה לא יעניין איש. אם תיכשל, נהיה עסוקים בשאלות בוערות יותר.

משה גורלי

נתניהו

לא רייגניזם, בושיזם

השבוע, בצל הגירעון הישראלי התופח, נזכרתי בראס רוברטס, מהכלכלנים השמרנים הבולטים באמריקה, תומך שרוף של השוק החופשי. לפני חודשיים שאלתי אותו אם הורדות המסים של הנשיא ג'ורג' וו. בוש הביאו לשגשוג המובטח, והוא פתח בנאום מפתיע וחוצב להבות שעיקרו: איזה הורדות מסים? "אם אתה מקצץ מסים וממשיך להוציא הרבה, לא באמת הורדת מסים. אין ארוחות חינם. אנחנו מממנים את ההוצאות באמצעות הלוואות, ואלה פשוט מסים שנשלם בהמשך עם ריבית", אמר. כולם יודעים מה חושבים משמאל על הקיצוצים של בנימין נתניהו בהוצאות המדינה. אבל נדמה שגם מהצד הימני של המפה נתניהו מקבל ציונים נמוכים. ראש הממשלה הוא אולי חובב גדול של רייגן, אבל בשנים האחרונות הוא דווקא ייבא מאמריקה את המדיניות של בוש: הורדת מסים שעוד נשלם עליה עם ריבית.

אורי פסובסקי

בנימין נתניהו | צילום: אלכס קולומויסקי

נתניהו

לא סבלנו מספיק?

האבסורד הזה צריך להיכנס לגינס. ראש הממשלה מבזה את הדמוקרטיה, את הציבור ואת עצמו פעם אחר פעם. הוא דופק בהתמדה את מעמד הביניים. הוא מפזר הבטחות ללא כיסוי לזוגות צעירים על רפורמות בתחום הדיור. הוא בוגד בישראלים שמשרתים בצבא, עובדים ומשלמים מסים כשהוא מחסל יוזמות לשוויון בנטל. הוא הורס כל סיכוי לשילוב חרדים בשוק העבודה. הוא מדרדר את המשק ל"יום כיפור כלכלי", כפי שאמרו כלכלנים חשובים. הוא מאיים לסבך את ישראל במלחמה שתגבה אלפי קורבנות. הוא מכרסם ביחסים הקריטיים עם הממשל האמריקאי ומטריף את ידידי ישראל באירופה. הוא משקר, מזגזג, מחפה על סוטים ובועט במשרתי ציבור ישרים. ואף על פי כן, רוב הישראלים מאמינים שבנימין נתניהו יזכה גם בבחירות הבאות. זה מזכיר את השאלה במערכון של החמישייה הקאמרית: ?Hasn't the Jewish people suffered enough

יואל אסתרון