צילום: עמית שעל
האמן המצליח הכי אנונימי בארץ
ערן רשף מוכר ציורים בסכומים חסרי תקדים ומחזיק ברשימת המתנה את כל האספנים הגדולים, אבל כמעט אינו מוכר לקהל הרחב. כי זה עניין אישיותי, כי הוא לא אוהב חשיפה, כי הוא מוכר את העבודות לבד ולא דרך גלריה, וכי בסופו של דבר הוא תמיד יעדיף להסתגר בסטודיו ולצייר לבד, לאט, אריח אחרי אריח, סדק אחרי סדק
150 אלף דולר. זה הסכום שישלם מפיק סרטים אמריקאי יהודי על הציור "הבית השני" של ערן רשף. המכירה הזאת, בתיווך גלריה זימאק, היא חסרת תקדים בז'אנר הזה, והופכת את רשף לצייר הפיגורטיבי היקר ביותר בישראל. "הבית השני" הוא ציור ענק (350x280 ס"מ) שהוצג בתערוכה של רשף במוזיאון תל אביב בקיץ שעבר. לצדו קנה אותו אספן גם ציור קטן יותר, "הבוקר", ב־50 אלף דולר "בלבד".
רשף נחשב לאחד הציירים המבוקשים בארץ ולאמן שמתפרנס היטב מיצירתו. עבודותיו נמצאות באוספים רבים, כולל אלה של מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב, שרפ קרונסון מניו יורק, יגאל אהובי, אייזיק סיטון, גיל ברנדס, דובי שיף, אי.די.בי, רותי שמחה (שותפה ומייסדת קרן פלנוס), עו"ד אריה דנציגר, בנק הפועלים ובנק לאומי. הוא מוכר בסכומים שמאפיינים דמויות מוכרות, כגון משה גרשוני, סיגלית לנדאו וארם גרשוני, אספנים עולים אליו לרגל, ולכל ציור, עוד בטרם התייבש, יש רשימת המתנה של קונים.
ובכל זאת, רשף כמעט אינו מוכר מחוץ לקהילת האמנות. "הוא הצייר המצליח הכי אנונימי בישראל", הגדירה אותו גלריסטית שממתינה גם היא לעבודה בשביל לקוח. התערוכה במוזיאון אמנם עוררה עניין, זכתה לתשבחות ומשכה תשומת לב, אבל גם אחריה, כמו לפניה, רשף עובד בשקט, כמעט בחשאי, מבחינת הקהל הרחב. "זה לא משהו מתוכנן אלא אישיותי, אני כזה, לא נוח לי בחברות גדולות", אומר רשף ל"מוסף כלכליסט" בראיון כמעט ראשון בחייו. "אבל נגמרה התערוכה ואני כל הזמן בתנועה. הראיון הזה הוא חלק מאישוש שהתנועה הזאת נכונה".
לברוח מהקייטנה של ההיפסטרים
הביוגרפיה של רשף (48), בניגוד לביוגרפיות של כמה אמנים שמרבים להיחשף בתקשורת, שגרתית למדי. הוא גדל ברמת אביב, וחי בה עד היום עם אשתו ובתו. אביו עבד במקורות ובתעשייה האווירית, אמו היתה ספרנית באוניברסיטת תל אביב. את ספר הציור הראשון שלו, של דאלי, קנה ב־50 לירות בחנות הספרים בברודצקי, שעומדת שם עדיין. "לא עניין אותי סוריאליזם", הוא אומר. "אהבתי לבחון בזכוכית מגדלת איך דאלי מצייר זכוכית, בדים, פנים. היתה לי אובססיה להבין איך הוא בורא טבע באמצעים ציוריים".
הוא שירת בשריון מיד לאחר מלחמת לבנון, וב־1987 ניסה להתקבל לבצלאל, למחלקה לעיצוב גרפי, "כדי לרכוש מקצוע", ולא עבר את המיון הראשון. הוא נשאר בתל אביב והלך לאבני כדי ללמוד אצל ישראל הרשברג, דמות מפתח בפריחה הגדולה של הציור הפיגורטיבי הישראלי בעשור האחרון. שנה אחרי שרשף הגיע לאבני בית הספר השתנה, ולצייר הצעיר לא היה לאן ללכת. הציור הפיגורטיבי לא זכה אז לעניין רב בארץ, לא היו לו אספנים או גלריות, לא מקום ללמוד. במשך תקופה קצרה רשף השתתף במפגשים בסטודיו של דניאל אלנקווה, עם אריאל אסאו, ארם גרשוני, שהיה לחבר קרוב, ואפילו הרשברג, ואז נסע לניו יורק כדי ללמוד אצל לנרט אנדרסון, גאון פיגורטיבי והמורה של הרשברג.
דווקא בניו יורק הביטחון שלו בתחום התערער. "הגעתי לעולם חדש והכל פתוח וענק", הוא אומר. "חשבתי: למה להתמקד במשהו כל כך ספציפי? נרשמתי לפרסונס, אחד מבתי הספר היוקרתיים והאופנתיים לאמנות, והשתעממתי עד מוות. כל אחד עשה מה שבא לו, כמו קייטנה של היפסטרים. שום תחושה של מחויבות או של כיוון. כולם התנהגו כמו כהנים קטנים, היו עסוקים בעצמם כל הזמן".
נשמעת תכונה אופיינית לאמנים.
"תלוי איך זה יוצא. אמן תמיד מצייר את עצמו. גם המקרר הישן של אמקור שאני מצייר הוא בעצם דיוקן עצמי. השאלה היא אם האמן הופך את עצמו לשיא היצירה או שהוא משתלב באופן אורגני במה שהוא עושה".
הדבר הכי חשוב הוא לזהות
את התואר הראשון והשני עשה לבסוף באוניברסיטת ברוקלין אצל אנדרסון, "שלא מצייר בשום צורה שדומה למישהו אחר. הוא לא מדויק, הוא לא מצייר היפר־ריאליסטי אלא בנגיעות, כמעט כמו כישוף, והיתרון האדיר שלו בהוראה הוא שהוא לא לוחץ עליך לצייר כמוהו. בכל בית ספר מלמדים את הפורמלי: צבע, יחסים בין דברים, קומפוזיציה. הוא לימד אחרת".
מה הוא לימד?
"לזהות. זיהוי היא לדעתי המילה החשובה ביותר בציור. לזהות שמשהו קורה נכון, שהציור עובד, בלי לדעת למה. הרי אי אפשר להסביר את זה במילים. תעמידי מאה אנשים מול שני ציורים באותו נושא שמצוירים באותה הצורה. 90% יזהו את הטוב מביניהם. אנשים רואים הרבה יותר טוב ממה שהם חושבים. זה מה שאנדרסון לימד אותי, לזהות ציור, וגם אף פעם לא להרגיש מרוצה מדי. הוא לא מנמיך אותך, רק נותן תמיד פרספקטיבה איפה אתה נמצא בתחום, איפה אתה ביחס להיסטוריה של הציור. הוא לימד אותי שהדרך היא המטרה, לאו דווקא ציור רהוט שאנשים מתפעלים ממנו, והוא בסך הכל עוד צעד לשום מקום".
אתה יודע לזהות גם מתי הרגע לסיים ציור?
"לרוב אני עוצר כשהציור התיש אותי. כשלא חשוב מה אעשה עכשיו, הציור לא ילך למקום טוב יותר. אז לרוב מגיעה גם תשישות פיזית. במיוחד בציורים גדולים - לקראת הסוף אני עובד שעות רבות על אותו מהלך, ציור על שטח רחב שדורש הרבה מאוד ריכוז. אני אמור להגיע לזה מוכן נפשית ופיזית. אם אני לא ישן טוב בלילה שלפני אני לא עושה אותו".
כמה זמן עבדת על "הבית השני"?
"יותר משנתיים. על ציורים כל כך גדולים אני לא עובד יום יום, אבל על זה עבדתי די הרבה באופן שגרתי. מכיוון שאני לא עובד מתצלומים אלא רק מהתבוננות ישירה, הרבה קשור גם לאור שבו אני מצייר. בציור שכזה יש המון עבודת הכנה. למשל, כל החלק התחתון בנוי מ־115 רישומים של אריחים. כל אחד ואחד מהם העתקתי בעזרת נייר פרגמנט מהאריחים בסטודיו כדי להגיע לרמת דיוק מקסימלית. אחר כך סרקתי אותם למחשב והטיתי כדי ליצור פרספקטיבה. ברגע שהיתה לי דיאגרמה בשחור־לבן, מרחתי מאחורה גרפיט והעברתי כתם כתם למצע של הציור. אחרי שהעברתי את כל הכתמים הקטנים בעיפרון, מילאתי כל אחד מהם בצבע, ורק אחרי שהכל היה מונח נכון מבחינה גרפית ומרחבית התחלתי לצייר".
מפתיע שיש פה העתקה, ולא רק התבוננות.
"אני משתמש בהעתקה רק במקומות מסוימים שחשוב לי להבין את הדינמיקה שלהם. אלמנטים גרפיים כמו מדבקות, סדקים או בקיעים בצבע שחייבים להיות מאוד מאוד מדויקים. זו טכניקה ידועה. את הרישום עצמו אני רושם מהתבוננות".
זה לא בעייתי? הרי חלק גדול מההתפעלות של הצופים מהז'אנר קשור ליכולת העתקה מושלמת.
"רוב הצופים קובעים שמעשה הציור המדויק הוא לב העניין של הציור הפיגורטיבי. וזה כמובן מחזיר אותי לזיהוי. בציור פיגורטיבי חלש אין מה לחפש מעבר לדיוק, בדיוק כמו שבציור מופשט חלש אין מה למצוא מעבר לאסתטיקה. אבל בציור בעל משמעות ומשקל סגולי, הנושא המצויר הוא רק פתח כניסה. הציור הוא הצעה למציאות, והיא צריכה להיות מאוד משכנעת. בציורים שלי אנשים אומרים 'הדיוק, הדיוק, הדיוק'. וזה מצחיק אותי, אני בכלל לא מדויק. יש דברים שמופיעים מולי ואני לא מצייר או דברים שלא נמצאים ואני מביא. המחויבות שלי היא אך ורק לציור - אם בסופו של דבר נוצרת בתוכו מציאות משכנעת שגורמת לאימפקט אצל הצופה, זו ההצלחה. לא הדיוק של העתקה".
בלי נוסטלגיה, בלי פוליטיקה
המציאות שרשף בורא מורכבת מהיומיומי, מפריטים בנאליים לכאורה שמוצבים בסטודיו - קקטוס, אריחים, דלת מתקלפת, מקרר ישן של אמקור, אמבטיית תינוקות, ארונית תרופות, קערת מתכת, בקבוק חם, קרש גיהוץ קט. החפצים והטקסטורות שכאן מופיעים בציורים שלו בווריאציות שונות, ויש משהו מוזר בסביבות השוממות שהוא מייצר ובחפצים שבמרכזם, תלושים מהקשר, מורבידיים. בניגוד לרוב הציירים הפיגורטיביים, רשף לא אוהב לצייר נוף, גם לא אנשים. כמו הדיוקן העצמי שלו, גם דמויות אחרות מתגלמות באובייקטים, בעלים יבשים, בחבוש מתקלף.
אלה אובייקטים מקומיים מאוד. המילה נוסטלגיה מתבקשת, אבל רשף מתקומם. "אין נוסטלגיה. זו מילה שאני לא מוכן להשתמש בה. האובייקטים מגיעים מעבר שאינו נוסטלגי, מתקתק, אלא עבר שיש לו שורשים ולכך אנשים מתחברים, זה חלק מהביוגרפיה שלהם".
חלק מהדימויים גם טעונים משמעות פוליטית - צבר, נוף של דרום תל אביב, מכל גז - אבל רשף זהיר. "אני ישראלי, הכל פה נגוע בפוליטיקה. הצבר לא נבחר כי הוא טעון, יש לי בו עניין ציורי טהור, לא יותר.
"אני מצייר דברים שמלווים אותי, שנספגים בי. פעם הייתי מחפש דברים, היום הם באים אליי תוך שיטוט, או סתם בהייה. אחרי התערוכה, שברובה היתה מונוכרומטית, היה לי חשק אדיר לצייר בצבעוניות חזקה, וזה קרה לי בסופרמרקט. ראיתי חבושים ענקיים, אמרתי 'איזה צבע מטורף', וציירתי ארבעה־חמישה".
לאחרונה קיבל מאחד האספנים יעה ישן ממתכת ומיהר לצייר אותו. לא ברור מי ישלם יותר מ־20 אלף דולר על ציור (מהמם) של יעה תלוי על קיר, אבל את רשף זה לא ממש מלחיץ. "יש כבר אספן שאמור לבוא לראות אותו, ואם לא הוא יש אדם נוסף ברשימה".
המחירים הוכפלו בתוך חודשים
השקט הזה, האפשרות לעבוד בלי לדאוג, מאפיין את רשף רק באחרונה, ודווקא מאז שעזב את הגלריה שלו, גולקונדה של רוני פורר, ב־2008, אחרי 13 שנה. "כשיצאתי מהגלריה היה קשה מאוד. הרגשתי יתום, לא היה לי לאן לפנות, לא הכרתי אף אחד. ופתאום הגיע אספן, ועוד אחד, וזה הביא חבר, ופתאום הגיע אוצר, ואז גלריסט, זה נבנה מפה לאוזן. לא היו לי יחסי ציבור, מי שקנה לא ידע בכלל מי אני. העניין צבר תאוצה רק בגלל העבודות. וברגע שנהייתי עצמאי ואחראי לגורלי הכלכלי, העבודה שלי נהייתה הרבה יותר חיונית. לא ציירתי יותר ציורים, אבל ציירתי עם הרבה יותר כוח. אדם אחראי לגורלו הוא אדם רעב יותר. התחילו להגיע הרבה אנשים והתגובות לעבודה היו הרבה יותר חזקות כי העבודות פגעו יותר".
רשף מצייר לאט ומעט. הוא לא מכין רישומים מהירים, לא סקיצות, ולכן מצייר וגם מוכר רק כמה ציורים בשנה. הלקוחות הם אספנים קבועים, אבל לא רק הם, ורשף מנהל את הקשר מולם בעצמו, ו"תמיד יש משא ומתן. זה לא שמישהו יושב עם צ'ק מוכן ומחכה לשלם לי עכשיו, או שמורידים מהמדף ומשלמים בקופה. אספן שכבר רכש עבודה בעבר מברר אם יש הנחות. המטרה היא לשמר רמת מחירים שגם תצדיק את מה שאני מציע וגם תאפשר לי להמשיך לעבוד. הם מבינים את זה. אני לא חושב שתמצאי אספן אחד שחושב 'איזו שטות עשיתי'".
אם מדובר באספן שקנה עבודה של רשף לפני התערוכה במוזיאון תל אביב, הוא גם יבין שהוא בר מזל. בעשרת החודשים שחלפו מאז התערוכה מחירי העבודות זינקו: הקטנות והגדולות עלו ב־20%-30%, הבינוניות הכפילו את מחירן. "מלכתחילה תמחרתי את הגודל הזה נמוך מדי", הוא אומר. "אין בשוק הרבה ציורים של יותר ממטר, בז'אנר הזה יש בעיקר ציורים קטנים". למעשה, המחירים החלו לעלות לקראת התערוכה, עוד לפני פתיחתה, "וכשנסגר התאריך החלה השעטה".
בתערוכה הוצגו 40 עבודות, רק שתיים לא היו מכורות מראש, ו"כל הזמן פנו אנשים, גם מחו"ל. למשל מרי קרונסון, חברה בוועד המנהל של הגוגנהיים, והבן שלה שרק קרונסון, מהתורמים לאגף החדש במטרופוליטן. הוא היה בתערוכה ודרכו הכרתי סוג חדש של התנהלות, שבתוך שתי דקות אתה סוגר על שני ציורים. הוא אמר 'אני רוצה ציורים שלך', עניתי שיש רק אחד קטן, ושלחתי את מה שיש לי. הוא שאל מה המחיר, עניתי 9,000 דולר. הוא אמר 'אני רוצה שניים', אמרתי שאין לי, שאני מצייר משהו שיהיה מוכן אולי בעוד כמה חודשים. 'אני אקנה את שניהם'. המזכירה שלו לקחה פרטים, שלחה כסף, נגמר הסיפור.
"אני חייב לסייג ולומר", הוא מוסיף, "זה נראה כאילו כל היום אני עוסק בכספים. ממש לא. וגודל העבודה לא משפיע כהוא זה על מידת התחייבותי אליה. הריכוז ותשומת הלב ניתנים במלואם לכל ציור".
המחירים הרשמיים לציורים של רשף נעים מכ־15 אלף דולר לציור קטן (50x40 ס"מ) ועד כ־80 אלף דולר לציורים הגדולים (180x130 ס"מ). וכרגע אין שום דבר למכירה. "יש ציור קטן של חבוש, אבל מישהו כבר אמור לבוא לראות אותו".
כולם בשלולית, רשף בסטודיו
אחד מאספניו המסורים של רשף הוא המלונאי דובי שיף, יוזם הפרס לציור פיגורטיבי במוזיאון תל אביב ע"ש אביו, חיים שיף. אין ספק שההצלחה של רשף היא גם ההצלחה של שיף, והעלייה במחירים משפיעה ישירות גם על ערך העבודות שברשות האספן, שגם חבר בוועדה שהעניקה לרשף את פרס שיף.
אין כאן בעיה אתית?
"קודם כל, יש בהענקת הפרס אפליה מתקנת, אחרי ששנים התעלמו מאמנים פיגורטיביים. מגיע אספן שיש לו תשוקה בוערת לציור כזה ונותן במה. לגבי כל הפרטים האחרים, מי בדרך כלל יושב בוועדות? זה לא כך בכל הפרסים? אין קשר בין אספנים לוועדות? זו כזאת שלולית, כולם מכירים פה את כולם. הקול של דובי שיף בוועדה לא קובע, ועוד לפני הפרס היו לי מגעים עם מוטי עומר על תערוכה בחלל מרכזי".
אחרי התערוכה רשף שב להסתגר בסטודיו, וניכר שאינו מנסה לנצל את המומנטום להתערוֹת יותר בסצנה. "עשיתי מאמץ ניכר להכניס שני ציורים חשובים למוזיאון ישראל ולמוזיאון תל אביב, והצלחתי", הוא אומר. "לגבי פריצה החוצה, יש כל הזמן דיבורים על זה, אבל אני לא מנפנף בדברים עד שהם סגורים".
ובכל זאת, מה הלאה?
"התהליכים שלי אטיים. אני מקווה שגוף העבודות שאני בונה עכשיו יקבל מקום טוב בהמשך. ואני לא לבד. ברגע שיש לך אספנים, הם גם עוזרים בזה, לטובתך ולטובתם. אני לא מונחה מטרה, וכמו שהגיעה התערוכה ועוררה עניין, יהיה עוד משהו, ברור שיהיה".
48 תגובות לכתיבת תגובה