ביקורת אלבום: פטי סמית / Banga

יש אנשים שבעבורם לשמוע את פטי סמית זה כמו לחזור הביתה. וכן, אני נמנה עמם. כשקולה החד והמוכר פותח במילים "אנחנו עומדים לראות את העולם", אתה מאמין שאכן תעשו זאת ביחד, לפחות בשעה הקרובה.

קהל היעד: חובבי רוק נשי שיש לו הרבה מה לומר.

דבר המבקר: שמונה שנים לא הוציאה סמית חומרים חדשים, וההמתנה היתה קשה, אך מי שהיתה משוררת הרוק הראשונה מוכיחה שגם בגיל 65 יש לה עוד הרבה מה לומר. משמח גם לגלות שהיא ממשיכה לעסוק בחיים, בשינוי, בנושאים אמיתיים - לא בקצף שעל המים. הכוח של סמית טמון במילים, במשחק שבין שירה לספוקן וורד, בין מלודיה נעימה לחוסר פחד מצלילים צורמים. מבחינת תמהיל, "Banga" הוא אחד האלבומים הטובים יותר של סמית בעשורים האחרונים. הוא מסע אקלקטי שיקסום גם למאזינים חדשים, שייהנו מעיבודים נעימים ושירים קליטים כמו הסינגל "April Fool", שיושב על ריף בסגנון ספרינגסטיני ויכול בשקט להתנגן בכל תחנת רדיו. "Fuji-San" הוא שיר רוק אנרגטי המוקדש לעם היפני בעקבות אסון רעש האדמה, ויש גם שיר לזכר איימי וויינהאוס ("This is The Girl") וקאבר לאחד השירים הגדולים של ניל יאנג, "After The Gold Rush". אבל הקטע המעניין באלבום נקרא "Constantine's Dream" ונמשך 10 דקות, שמזכירות לא מעט את סמית האקספרימנטלית של שנות השבעים, שמתחה קו ישיר מאלן גינסברג ודור הביט לרוק המועדונים של ניו יורק.

שורה תחתונה: אגדת רוק חוזרת באלבום משובח.

עטיפת האלבום החדש של פטי סמית