צילום: איי אף פי
טרנד פשיטות הרגל של ערים בארה"ב מלחיץ את המשקיעים
עוד ועוד רשויות מוניציפליות ברחבי ארה"ב מוצאות את עצמן בשנה האחרונה עם קופה ריקה, לרוב בעקבות התחייבויות פנסיה גדלות, ירידת ערך הנדל"ן והשקעות לא חכמות. מומחית מימון ל"כלכליסט": "חשוב להיכנס לפרופורציה. המספרים עדיין קטנים"
אם לשפוט על פי הבאזז התקשורתי, נדמה שמדי בוקר קורסת בארה"ב עיר נוספת. ב־28 ביוני זכתה סטוקטון בקליפורניה לתואר המפוקפק "העיר הגדולה ביותר שפשטה את הרגל בהיסטוריה של ארה"ב".
אחריה, בתוך פחות משבועיים, הוצפו העיתונים בסיפוריהן של שתי רשויות מקומיות נוספות בקליפורניה שנקלעו לגורל דומה. סן ברנרדינו גילתה בוקר אחד שאין לה בקופה כסף כדי לשלם לעובדים (העירייה שחררה דו"חות תקציב שגויים במשך יותר מעשור), ועיירת הסקי מאמות' לייקס ביקשה הגנה מפני נושים לאחר שצברה חובות משפטיים בהיקף 43 מיליון דולר - פי שניים מתקציבה השנתי. השבוע פורסם כי עיר נוספת, קומפטון שמדרום ללוס אנג'לס, צפויה להישאר בלי סנט שחוק עד 1 בספטמבר ולעמוד אולי בפני גורל דומה.
קליפורניה לא לבד. פשיטות רגל מוניציפליות הוכרזו בשנה האחרונה גם במדינות אלבמה, פנסילבניה ורוד איילנד. בעוד שרבים מרגיעים ואומרים שלא מדובר בטרנד, קובעי מדיניות ומומחים אחרים - ובהם גורו ההשקעות וורן באפט - מזהירים מפני גורל דומה שצפוי לערים נוספות בארה"ב.
בעיה מבנית ארוכת טווח
"זה לא נראה טוב וזה ייראה לא טוב בשלוש־ארבע השנים הקרובות", אמר לאחרונה ל"אל.איי טיימס" מייקל פגאנו, דקאן הקולג' לתכנון עירוני באוניברסיטת אילינוי בשיקגו. לדבריו, “זו בעיה מבנית ארוכת טווח, וערים צריכות לחשוב על דרכים חדשות להגדיל משאבים שיתדלקו את השירותים שהן מעניקות, או שהן יהיו בצרות גדולות יותר".
אז האם המדינה העשירה בעולם, שעדיין מלקקת את פצעי המשבר הפיננסי של 2008, עומדת היום בפני משבר ברשויות המקומיות? "חשוב לשים את הדברים בפרופורציה", מסבירה בראיון ל"כלכליסט" ד"ר טרייסי גורדון, חוקרת מימון מקומי מ"ברוקינגס", מכון מחקר עצמאי וותיק למדיניות ציבורית בוושינגטון הבירה.
"כן, יש היום יותר פשיטות רגל מהרגיל, אבל אלה עדיין מספרים קטנים בהקשר הכללי. בקליפורניה יש בערך 450 ערים, ובארה"ב כולה יש כ־80 אלף רשויות מקומיות - כ־15 אלף מתוכן הן ערים. מאז השפל הגדול היו בערך 600 פשיטות רגל בארה”ב. עם זאת, הערים שפושטות רגל הן עדות לחומרת המצב כיום ברמה המקומית. ערים רבות מתקרבות לפשיטת רגל אבל נוקטות כל מיני צעדים דרמטיים כדי לחתוך בהוצאות ולהימנע מזה".
מה הסיבה העיקרית לפשיטות הרגל?
"איך הולך הציטוט באנה קרנינה? 'כל עיר אומללה אומללה בדרכה שלה'. כמה מפשיטות הרגל המתוקשרות שהתרחשו באחרונה היו קשורות להוצאות על עובדים. חלק גדול ממה שהרשויות האלה עושות זה לספק שירותים, והמסורת של מתן פנסיות וביטוחי בריאות נדיבים לגמלאים עולה הרבה כסף. בערים כמו האריסבורג בפנסילבניה או מחוז ג'פרסון באלבמה, עשו השקעות לא חכמות, לא רק במובן שהיו אופטימיים לגבי העתיד ובנו יותר מדי, אלא בנו מבנה אחד ומימנו אותו בצורה מוזרה שהיתה חשופה מאוד לתנודות בשוק ההון העולמי".
המציאות התפוצצה בפנים
לדברי גורדון, להתפוצצות בועת הנדל"ן האמריקאית יש קשר ישיר לבעיה. הירידה בערך הנדל"ן ועזיבה של תושבים שאיבדו את בתיהם מובילות לירידה בהכנסות העיר ממסי נדל"ן וממסי עסקים, מה שמוביל לכך שלעיר אין מספיק מזומנים כדי לעמוד בהתחייבויותיה. כמו התושבים, גם ערים רבות בארה"ב האמינו עד 2008 שערך הנדל"ן ימשיך לעלות, לקחו על עצמן תוכניות תקציביות גרנדיוזיות וספגו גירעונות בהנחה שהכלכלה תצמח לנצח. עד שהמציאות התפוצצה להן בפנים.
איך נראית עיר שפשטה את הרגל?
"כשוולהו הקליפורנית פשטה את הרגל ב־2008, התושב הממוצע בכלל לא שם לב להבדל. הסיבה שהם הכריזו על פשיטת רגל היתה כדי לקבל הגנה מפני הנושים, כדי להיות מסוגלים להמשיך לספק שירותים בזמן שהם מארגנים מחדש את העניינים הפיננסיים שלהם. אם היתה ירידה בשירותים ואנשים עזבו את העיר, זה קרה כבר לפני פשיטת הרגל. פשיטת הרגל היא הפתרון, לא הבעיה".
נראה עוד הרבה פשיטות רגל?
"רבים תוהים היום אם העובדה שפשיטות הרגל נמצאות בכותרות לאחרונה תשנה את הסטיגמה, כך שאנשים יחשבו שהם יכולים להשתמט מחוב או לדבר על כך בפתיחות. אבל לפחות ברמת המדינות נראה שדברים משתפרים, כך שאני לא צופה שנראה עוד הרבה פשיטות רגל.
"עם זאת, ערים יהיו חייבות למצוא פתרון לבעיות שהן גוררות לפעמים במשך עשורים. במיוחד בהתחשב בדמוגרפיה. ככל שהעובדים יזדקנו ויפרשו ייווצר יותר ויותר לחץ על הרשויות המקומיות, בלי קשר למצבה של הכלכלה".
הפנסיה לא בהכרח אשמה
הטענה שהגורם שמפיל את הרשויות המקומיות הוא קצבאות הפנסיה הנדיבות שמקבלים העובדים היא אחת הטענות הנפוצות בתקשורת האמריקאית. בארה"ב הקפיטליסטית העובדים האלה הם דווקא בין האחרונים שנהנים מהטבות פנסיוניות מוגנות (וגם מביטוח בריאות ראוי), ונדמה שהרוח הניאו־ליברלית נושפת חזק כדי להכחיד אותם.
גורדון, שערכה באחרונה מחקר שבחן את הסוגיה הזו, מודה שלמעשה ”אין ראיות ממשיות לכך שקרנות הפנסיה המקומיות הן מה שדוחף ערים אל פי תהום". אולם באותה נשימה היא מוסיפה “זה גדול וזה צומח. בהרבה ערים התחילו באחרונה לתת פחות לעובדים, או להעלות את גיל הפרישה, ואחת הסיבות לכך שקל לעשות רפורמות כאלה
היא שבסקטור הפרטי כבר אין קרנות פנסיה מסורתיות. לרוב האנשים יש עכשיו מעין חשבון חיסכון פרטי בלי ממש תרומה מהמעביד והם ראו את ההשפעה של הצניחה בבורסה על תיק ההשקעות שלהם, כך שיש להם פחות אמפתיה לעובדים במגזר הציבורי שאומרים 'תראו, הסכמתי לקבל משכורת נמוכה כי ציפיתי להטבות מסוימות כשאפרוש'".
אז אנשים בעצם אומרים: "אם לנו אין הטבות, אז שגם להם לא יהיו?"
"כן, במובן מסוים. עם זאת, פנסיה היא כמו לשלם על השירותים של אתמול. זה תשלום לאנשים שכבר לא עובדים. זה דבר שמאוד קשה למכור פוליטית. מצד אחד יש המסים, שהם ההכנסה, ומצד שני הוצאות. החשש הוא שיום אחד אנשים ישימו לב שכספי המסים שלהם לא מספקים שירותים, אלא משמשים לתשלום על שירותי האתמול ואז הם פשוט יעזבו. זו הבעיה".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה