אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
7 ענפים שבהם ישראל צריכה להשקיע צילום: איי אף פי

7 ענפים שבהם ישראל צריכה להשקיע

אין מספיק אנשים שעושים ספורט בישראל, והכסף שיש מחולק על פני יותר מדי ענפים. יש להשקיע את הכספים הממשלתיים בענפים רבי־משתתפים, וכאלו שיש לישראל את הסיכוי להצליח בהם ברמה הבינלאומית

05.08.2012, 18:48 | ניצן פלד

אחת התלונות המרכזיות של אזרחים כנגד הממשלות שלהם היא שהאנשים שיושבים למעלה לא מחוברים למציאות ולא מכירים את הלך הרוח ברחוב. עם זאת, את הטענות האלה אי אפשר להדביק לאנשים שמחליטים כיצד יש לחלק את מאות מיליוני השקלים שהולכים מהמועצה להסדר ההימורים בספורט (הטוטו) ומינהל הספורט (הממשלה). וזה פשוט בגלל שהם יודעים בדיוק מה קורה למטה.

הם יודעים שהתקציב השנתי ל"פעולות ותמיכות בספורט" של מינהל הספורט, במשרד הספורט, עומד על 125 מיליון שקל בשנה. הם יודעים שהטוטו חילק ב־2011 כ־130 מיליון שקל בין 60 איגודי ספורט. הם יודעים שבאיגוד הכדורת, למשל, יש בסביבות 450 ספורטאים רשומים ושבטניס יש מעט יותר מ־3,000. הם יודעים שבישראל יש מעט יותר מ־80 אלף ספורטאים רשומים, מהם 55 אלף בענפים קבוצתיים, כש־26 אלף מהם בכדורגל ו־17 אלף בכדורסל. הם יודעים לעשות את החשבון ולהבין שזה אומר שבישראל, על אוכלוסייתה הנושקת ל־8 מיליון בני אדם, יש רק כ־27 אלף בני אדם רשומים כעוסקים בספורט אישי. אחד מכל 290 אנשים. 0.3%.

לו קורזיץ. שבישראל, על אוכלוסייתה הנושקת ל־8 מיליון בני אדם, יש רק כ־27 אלף בני אדם רשומים כעוסקים בספורט אישי. אחד מכל 290 אנשים. 0.3%, צילום: איי אף פי לו קורזיץ. שבישראל, על אוכלוסייתה הנושקת ל־8 מיליון בני אדם, יש רק כ־27 אלף בני אדם רשומים כעוסקים בספורט אישי. אחד מכל 290 אנשים. 0.3% | צילום: איי אף פי לו קורזיץ. שבישראל, על אוכלוסייתה הנושקת ל־8 מיליון בני אדם, יש רק כ־27 אלף בני אדם רשומים כעוסקים בספורט אישי. אחד מכל 290 אנשים. 0.3%, צילום: איי אף פי

הם יודעים שנבחרת הכדורגל שלנו מדורגת במקום ה־82 בדירוג פיפ"א, ושהיא לא עלתה לאף טורניר גדול מאז 1970 - שזה כבר 42 שנה למי שסופר. הם גם יודעים שאיגוד עם רק מעט יותר מ־400 ספורטאים רשומים כמו איגוד השיט ניפק לישראל 21 מדליות בתחרויות גדולות (משחקים אולימפיים, אליפויות עולם ותחרויות קריטריון A) לאורך השנים. והם יודעים שאף על פי שהכדורגל הוא אחד הענפים היחידים שיכולים למשוך כסף מספונסרים, שידורי טלוויזיה ומכירת כרטיסים, הוא עדיין מקבל 29% מכל הכסף שהטוטו מחלק לענפי הספורט השונים.

אנחנו יודעים שהם יודעים את זה כי כל המספרים האלה, ועוד רבים, נגישים לגמרי באתרים הרשמיים של המועצה והמינהל והמשרד. נכנסים, שניים או שלושה קלילים, והכל פתוח לפניך. אז הם יודעים את כל זה - וזה נהדר. זה גם מצוין שזה כל כך נגיש.

אם כך, למה הם ממשיכים לתת הרבה יותר מדי כסף לענפים שלא מחזירים הישגים ו/או שיכולים להכניס כסף בעצמם כמוכדורגל וכדורסל, ומעט מדי כסף לענפים אולימפיים שמצליחים לייצר הישגים אף על פי שהתנאים בהם היו יכולים להיות הרבה יותר טובים? למה אין השקעה ממוקדת בענפים בענפים שבהם יש לישראל יתרון יחסי? למה אין סבסוד של חוגים של ענפים שאותם המדינה בוחרת לטפח על פי קריטריונים נמדדים? למה הם ממשיכים להתגאות בפרס מטופש של מיליון שקל לספורטאי שיזכה במדליית זהב במשחקים האולימפיים, בזמן שעשרות ענפים משוועים לכסף הזה כדי להתקיים?

אז לא, אי אפשר לבוא אליהם בטענות שהם לא יודעים מה קורה. אבל חייבים לבוא בטענות על שהם אחראים לכך שמה שקורה פשוט עקום. אבל אנחנו לא בעניין של להתלונן. לפחות, לא רק להתלונן. אנחנו רוצים לעזור. וכדי שאפשר יהיה לקיים שינויים משמעותיים לטובה, יש כמה הבנות שחייבות להיטמע קודם כל.

אריק זאבי מפסיד בלונדון 2012. צריך להשקיע יותר בג אריק זאבי מפסיד בלונדון 2012. צריך להשקיע יותר בג'ודו כי מגיעים להישגים למרות התקציב הנמוך | צילום: אי פי אי אריק זאבי מפסיד בלונדון 2012. צריך להשקיע יותר בג

קטנים אנחנו לא

ראשית, ישראל איננה מדינה קטנה במובן של אוכלוסייה. רק ל־19 מדינות באירופה אוכלוסייה גדולה יותר. שנית, וזה כמובן ידוע אבל חשוב לציין, ישראל איננה מדינה ענייה. התל"ג שלנו הוא באזור ה־40 הכי גבוה בעולם, ובחלוקה לנפש הוא באזור המקום ה־30. שלישית, לישראל כן יש יתרונות טבעיים בכל הקשור למתקני ספורט שהטבע מספק לנו: רצועת חוף ארוכה ושימושית שטובה לענפי ים ולענפי חוף; מזג האוויר שמשי ברוב ימות השנה טוב לפעילות ספורטיבית מחוץ לארבע קירות; הכנרת שנגישה ומהווה אתר אימונים טוב לענפי מים (סקי, חתירה וכדומה). זה לא המון, אבל יש מדינות שגם הדברים האלה אין להן.

ורביעית, אך לא הכי פחות חשוב: הרבה אנשים בישראל עושים ספורט. ספורט עממי, מטעמים חברתיים ו/או בריאותיים ו/או הישגיים, מתרחש כל הזמן בישראל. נסיעה קצרה בשעות הערב המוקדמות של יום שישי בכבישים עוקפים שונים תגלה מספר גדול של הלכים ושל רצים, וממש לא מדובר רק בתל אביב, שבה השבילים הופכים צפופים יותר ויותר עם הזמן.

מספר רוכבי האופניים בעלייה מתמדת, וכמות האנשים שרצים למרחקים ארוכים נראית כמכפילה את עצמה בכל שנה.

טריאתלון. תרבות יוצאי הסיירות תסייע להשיג מדליה? , צילום: טל שחר טריאתלון. תרבות יוצאי הסיירות תסייע להשיג מדליה? | צילום: טל שחר טריאתלון. תרבות יוצאי הסיירות תסייע להשיג מדליה? , צילום: טל שחר

לא חבל על הילדים?

עם זאת, ישראל לוקה בשתי בעיות עיקריות בעניין הזה. ראשונה היא שהמאמצים להחדרת הספורט העממי לתרבות היומיומית של ילדים רחוקים מלהספיק. "אם ב־2012, ערב 2013, מדינת ישראל ממשיכה לבנות בתי ספר שאין בהם אולם ספורט, זו בעיה קשה", אמר ראש מינהל הספורט אורי שפר בישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט ב־19 ביוני. הנה, הם יודעים גם את זה. אז למה זה עדיין קורה? "זה קיים בפרוגרמה, אבל משרד הספורט לא מתקצב את בניית אולמות הספורט", הסבירה רות דיין מדר, ראש תחום תרבות ובריאות במרכז השלטון המקומי באותה ישיבה בחודש יוני.

בעיה שנייה היא בניהול. הכסף - שכאמור, קיים בסכומים לא מבוטלים - לא מחולק נכון, ולא מנוהל נכון גם לאחר שהוא מחולק. זה כמובן לא שחור ולבן, ויש מקומות שעושים עבודה נהדרת, גם עם סכומים שהיו יכולים וצריכים להיות גדולים בהרבה (כמו הנהלת איגוד הג'ודו החדשה), אבל כשבוחנים את התמונה הגדולה, הבעיה קיימת. אם זה מבנה מרכזי הספורט הארכאי, ואם אלה בעלי תפקידים שנמצאים על אותו כיסא יותר מדי זמן, עירוב של פוליטיקה ואינטרסים אישיים בהנהלות האיגודים השונים או פשוט חובבנות. תרבות ניהול הספורט בישראל היא פשוט רעה.

וכך, כאשר הנחלת תרבות הספורט לילדים חלשה, ותרבות הניהול טעונת שיפור משמעותי - מה הפלא שישראל היא אחת המדינות הגרועות ביותר בעולם בכל הקשור ליעילות ברמה הספורטיבית הלאומית? מבין המדינות שזכו במדליה במשחקי בייג'ינג 2008, ישראל מדורגת במקום ה־61 (מבין 87) במדליות פר אוכלוסייה ואחרונה (!) באירופה. וכשמחלקים מדליות בתל"ג, ישראל צונחת עוד יותר למקום השביעי מהסוף, ושוב - האחרון (!!!) באירופה.

אז מה עושים? ובכן, המשחקים האולימפיים שמתקיימים בימים אלה בלונדון עזרו לנו להבין משהו לגבי הדרך שבה אפשר לעשות עבודה טובה יותר בעניין חלוקת הכספים וההשקעה בספורט. יש במשחקים האולימפיים ענפים עם תנאי קבלה פשוטים יותר מאחרים, יש ענפים עם רמת תחרות בינלאומית פחות גבוהה, יש ענפים שלישראל קיימת מסורת בהם, ויש ענפים שלישראל אמורים להיות הכלים להצליח בהם באופן יחסי. עכשיו צריך למצוא ענפים שעונים על כמה שיותר מארבעת הקריטריונים האלה, ולהשקיע בהם יותר מבאחרים.

כדורעף חופים. למה לא משקיעים בזה? למה לא מנצלים את היתרון היחסי שיש לנו? , צילום: גטי אימג כדורעף חופים. למה לא משקיעים בזה? למה לא מנצלים את היתרון היחסי שיש לנו? | צילום: גטי אימג'יס כדורעף חופים. למה לא משקיעים בזה? למה לא מנצלים את היתרון היחסי שיש לנו? , צילום: גטי אימג

כדורעף חופים תחילה

ענף אחד כזה הוא כדורעף החופים. קודם כל, כמות ענקית של 24 זוגות גברים ו־24 זוגות נשים משתתפים במשחקים האולימפיים, לעומת 12 נבחרות כדורסל, כדוריד או כדורעף באולמות או 16 נבחרות כדורגל, ענפים שבהם אסור לנו להשקיע כסף בניסיון להתברג במשחקים האולימפיים בגלל שהסיכויים נמוכים וההשקעה הגדולה תרד לטמיון.

מעבר לכך, חופים, כאמור, לא חסרים בישראל, שאפילו אירחה כמה טורנירי כדורעף חופים בינלאומיים בשנים האחרונות. כמו כן מדובר בענף אולימפי צעיר יחסית, שנכנס לתוכנית המשחקים רק ב־1996 ולפיכך עדיין מתפתח. זה הזמן לקפוץ על העגלה.

ב־2011 איגוד הכדורעף אמנם זכה להקצבה לא קטנה של 8 מיליון שקל מהטוטו, אבל הכסף הזה אמור לסייע לכל פעילות הכדורעף בישראל, בראשה זו של כדורעף האולמות המסורתי. השקעה נכונה יותר תהיה בהקצאת סכומים גדולים נפרדים לכדורעף החופים.

פיזור עוד ועוד מתקנים על פני החופים המוכרזים בישראל, שיתופי פעולה עם מחנות קיץ לילדים, סבסוד יחידות הישגיות ועוד - כסף שיוזרם ישירות לענף הן ברמת המתקנים, הן ברמת החדרת הספורט לילדים והן ברמת ההישגים של הבוגרים, יכול לעשות פלאים, בטח בענף שכבר היום מקיים ליגות לכדורעף חופים, בחסות איגוד הכדורעף.

שחר צוברי. צריך להשקיע ביותר מודלים , צילום: רויטרס שחר צוברי. צריך להשקיע ביותר מודלים | צילום: רויטרס שחר צוברי. צריך להשקיע ביותר מודלים , צילום: רויטרס

קיאקים. למה לא?

כמו כן, כדאי לחשוב שוב על האפשרות להחיות את ענף החתירה בקיאקים, זה שניפק לישראל את המדליה האולימפית היחידה במשחקי סידני 2000 באדיבות כוח זרועו של מיכאל קלגנוב. הוא עשה זאת במקצה ל־500 מטר בקיאק ליחיד, והסיבה שישראל היתה צריכה לחכות עד גל פרידמן ב־2004 כדי לראות את מדליית הזהב הראשונה שלה היא, שבשנת 2000 המקצה ל־200 מטר בקיאק ליחיד עדיין לא היה בתוכנית האולימפית. קלגנוב היה אלוף העולם ב־200 מטר גם ב־1998 וגם ב־1999, וגם במקצה הגמר שבו זכה בארד בסידני הוביל בחלק הראשון.

החדשות הטובות, גם אם באיחור, הן שהמקצה ל־200 מטר נכנס במשחקים הנוכחיים לתכנית לראשונה. יש כאן יופי של מסורת לבנות עליה, והכנרת מהווה מתקן אימונים טבעי מצוין למרחק הקצר. תקציבו של איגוד הקיאקים הישראלי עמד ב־2011 על 414 אלף שקל בלבד, ורק 76 ספורטאים וספורטאיות פעילים היו רשומים בו. גם כאן הקצאה רחבה יותר שתאסוף ילדים מצפון הארץ לאימונים והתמקצעות במרחק הקצר יכולות לתרום להתפתחות הענף אף לרמה אולימפית.

מדליות אולימפיות. זו כמעט מעילה בכספי ציבור שהפרס עבור זכייה בזהב אולימפי יהיה גבוה מתקציבו השנתי של ענף כמו סקי מים, צילום: איי אף פי מדליות אולימפיות. זו כמעט מעילה בכספי ציבור שהפרס עבור זכייה בזהב אולימפי יהיה גבוה מתקציבו השנתי של ענף כמו סקי מים | צילום: איי אף פי מדליות אולימפיות. זו כמעט מעילה בכספי ציבור שהפרס עבור זכייה בזהב אולימפי יהיה גבוה מתקציבו השנתי של ענף כמו סקי מים, צילום: איי אף פי

כדורסל/רגל. בגלל הפופולריות

ההשקעה בכדורגל ובכדורסל חייבת להמשיך להיות גבוהה - גם אם לאו דווקא גבוהה כמו שהיא. אלו שני הענפים הכי פופולריים בישראל מכל בחינה שהיא, וגם הצלחות קטנות בהם מניבות הכנסות מטלוויזיה וספונסרים.

שיט וג'ודו. כי הם מוצלחים

ענפים כמו שיט וג'ודו חייבים ליהנות מהשקעה גדולה בעשרות אחוזים (שמהווים אחוזים בודדים מתקציבי הכדורגל והכדורסל) - המסורת והחיבה הישראלית לענפים האלה הן בסיס איתן לבנות עליו ולהרחיב אותו.

איגוד השיט צריך לקבל יותר כסף כדי להרחיב את הפעילות שלו (סבסוד ציוד ללימוד ילדים בערים עם חוף וכו').

איגוד הג'ודו המחודש, שמנוהל נכון ומוצלח הישגית, מקבל רק 1.7% מהקצאות הטוטו. אסור שזה יימשך. ג'ודו, אגב, יכול להוות האלטרנטיבה האולימפית ללימודי קרב המגע בבית הספר. ג'ודו מלמד משמעת עצמית והגנה עצמית שלמדינה מוטרפת כמו שלנו, יש אינטרס מהמעלה הראשונה להנחיל בקרב אוכלוסייה כמה שיותר רחבה. בנוסף, מסורת הצלחות ישראליות בג'ודו מספקת ידע ואולי גם מאמנים לעתיד - שמעניקים, כאמור, יתרון יחסי.

טריאתלון. בגלל הסיירות

השקעה בענפים כמו כדורעף חופים וקיאקים יכולה להיות מתורגמת בזמן קצר לייצוג אולימפי איכותי, מה שיגדיל את הפופולריות של הענפים הללו, ומכאן את העומק והאיכות שלהם. זהו מעגל קסמים נפלא. וגם ענפים כמו טריאתלון (בהתבסס על תרבות של יוצאי סיירות, רצים למרחקים ארוכים ורוכבי אופניים) או סקי מים (באיגוד רשומים יותר מ־150 ספורטאים, בהם כמה אלופים בינלאומיים. עם זאת, התקציב ב־2011 עמד על פחות ממיליון שקל) - הגם שסקי מים אינו אולימפי, חייבים לקבל תמיכה גדולה יותר בכל הרמות. היא חייבת להתחיל מהבסיס, והתקווה האולימפית אסור שתהיה חזות הכל.

זו כמעט מעילה בכספי ציבור שהפרס עבור זכייה בזהב אולימפי יהיה גבוה מתקציבו השנתי של ענף כמו סקי מים, שבו ישראל קוצרת הצלחות בינלאומיות כבר שנים. הנקודה החיובית היא שמהמקום האחרון באירופה, אפשר רק לעלות. זאת בהנחה שאתה באמת חלק מאירופה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

49 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

49.
ענף אולימפיים קבוצתי נוסף שהניב יותר מדליות מכדורגל וכדורסל ההוקי קרח שאינו מוזכר במדיה שלנו
ההוקי קרח בישראל, ענף כדור קבוצתי אולימפי ,מיוצג בכבוד רב באליפויות עולם לאורך שנים ואך השנה, פברואר 2013 הניב מדלית זהב עם נבחרת הנוער ומדלית זהב עם נבחרת הבוגרים באליפות העולם להוקי קרח שהתקיימו בטורקיה. האם לא רצוי להשקיע בענף פופולרי זה בעולם שמניב תוצאות ולקדם הקמת ארנות קרח נוספות שיאפשרו להרבה בני נוער נלהבים( שבלית ברירה משחקים רק הוקי רולר) להשתתף ולענף לפרוח? היה רצוי שתכתבו קצת על ההוקי קרח בארץ. תודה מראש.
רוזנטל יוליה , השרון  |  08.09.13
48.
כל הכבוד, זה אמנם נושא שבוינגייט
טוחנים אותו שנים, ושם גם אנשי אקדמיית הספורט וגם מאמנים בינלאומיים וגם דור העתיד מרוכזים יחד ותומכים בכתוב נ"ל, שום דבר לא זז. ולמה? בדיוק מהסיבה שלא מעניין אף אחד שישראל בעלת פוטנציאל ועם זאת מדורגת הכי נמוך בעולם. אינטרס אישי כבר אמרנו?
אולי , תל אביב  |  11.08.12
47.
הישגים ללא קיצורי דרך
זכיה במדליה אולימפית אינה מטרה. זה אמור להיות תוצר לוואי של בניית אוכלוסיה בריאה יותר. באופן אבסורדי הליכה על הרמות הבינלאומיות הגבוהות דווקא מביאה לנזק בריאותי (סמים ושאר חומרים). כדי להגיע להישגים יש לבנות תשתית יציבה ורחבה. אין קיצורי דרך. חשיבה "אסטרטגית" האומרת נשקיע היכן שאנו טובים היום היא שטות. נהיה טובים במקום בו נשקיע. חינוך לפעילות גופנית צריך להתחיל בגיל צעיר במסגרת ביה"ס. לא, אני לא מתכוון לשיעור ספורט בסגנון קחו כדור ולכו לשחק הניתן ע"י מורה גדול מימדים. יש לחייב כל ילד בגיל בי"ס לעסוק בשני ענפי ספורט וזה צריך להינתן במסגרת יום לימודים ארוך בביה"ס. בתי ספר חייבים לכלול מתקני ספורט שיכללו אולם התעמלות מאובזר, בריכת שחיה ומיני-איצטדיון (מסלול של 200 מ'). בלי קשר למדליה זה ייתן ילדים בריאים יותר, פחות צריכת ריטלין, הישגים לימודיים ואישיים ברמות גבוהות יותר, יותר משמעת, פחות אלימות ורק טוב. זה כשלעצמו שווה יותר מכל מדליה. סביב כל מרכז בית ספרי כזה ניתן לבנות קבוצות בוגרים של הקהילה שגם יתנו דוגמה לילדים הצעירים וגם יביאו לשיפור משמעותי בבריאות ובאיכות החיים של האוכלוסיה הבוגרת בארץ. ליגות מקומיות ואיזוריות של קבוצות בוגרים וצעירים יאפשרו תחרויות בין אותם מרכזים בית ספריים. תחרויות כאלה מגבשות את הקהילה, מאפשרות מפגשים יפים עם קהילות שכנות ונותנות זמן איכות להורים וילדים סביב פעילות ספורטיבית. כמות העוסקים בספורט תביא עימה גם את האיכות. מאות ואלפי עוסקים בענפי ספורט שונים יצמיחו מתוכם את המוכשרים ברמות לאומיות ומעבר לכך. זהו כאמור בונוס ולא מטרה. למדינת ישראל יש מספיק כסף כדי להעמיד על כנה תוכנית כזו. עלות שנתית של כדורגלן בינוני בארץ מכסה תקציב פעילות שנתית של יישוב בינוני. משרד הספורט והחרטה צריך להתמקד בנושאים כאלה ולא ביחידה לספורט הישגי. הג'ודו בארץ הוא דוגמה לכך שתכנית כזו עובדת. הזכיות במדליות באולימפיאדות הקודמות הביאו לכך שאלפי ילדים התחילו להתאמן. ומתוך הכמות הגדולה צצו המוכשרים. כמו בכל תחום בישראל יש חשש שחלטוריסטים ישתלטו על הרעיון. אפשר לראות זאת במרבית חוגי הספורט במתנ"סים ובאגודות. משתמשים בילדים ובהוריהם כמקור להשלמת הכנסה לפונקציונרים ושרלטנים למיניהם. מעט מאמנים מתייחסים למקצועם באופן מכבד והישגי חניכיהם מעידים על כך. הורים ומבוגרים צריכים לבקר באימונים ולדרוש תמורה לכספם, מעבר לשעת שמרטפות.
הצופה מהצד  |  06.08.12
46.
מסכים לחלוטין עם הכל פרט לנושא הטריאתלון
זה תמים לחשוב שחייל יוצא סיירת, לא משנה כמה בכושר הוא יהיה, מסוגל להוות תחרות אמיתית לאתלט טריאתלון מקצועי שמתאמן בדיוק לזה. הספורט הפך מזמן למשהו מאוד מאוד ממוקצע ואתלטים מתאמנים ספציפית לענף שלהם יומם וליל מגיל צעיר. חייל סיירת מתאמן להיות חייל סיירת, לא אתלט טריאתלון, ועל אף החפיפה הכללית, הסיכוי שמישהו יחל את אימוניו בגיל 20+ ויצליח להגיע להישגים אולימפיים הוא קלוש. עדיף להתמקד ולהשקיע בענפים שיכולים למשוך ילדים כמו ג'ודו ושייט.
רוקי , ת"א  |  06.08.12
לכל התגובות