הלאמת מקורות תעלה לקופת המדינה ביוקר
15 שנה לאחר שבעלי מניות במקורות הגישו תביעה ייצוגית נגד המדינה - הושגה פשרה שקובעת כי ישולמו להם 98 מיליון שקל. שכר הטרחה לעורכי הדין הוא הגבוה אי פעם בעולם הייצוגיות
מודעה רגילה באחד מעמודיו הנידחים של עיתון יומי שבו מפורסמים תשקיפים, מכרזים והודעות בעניין תכנון ובנייה, חשפה לפני כשבועיים את קצהו של סיפור גדול שנסתר מעיני הציבור: במסגרת הסכם פשרה בתביעה ייצוגית, נקבע כי המדינה תשלם 98 מיליון שקל לגופים שונים שחתמו על הסכמים היסטוריים לאספקת מים עם מקורות, וכחלק מהעסקה היו זכאים למניות בה.
התובעת הייצוגית הגדולה היא רותם אמפרט, חברה־בת של כיל, שתקבל בעקבות הפרשה 4.5 מיליון שקל, ביחד עם שורה ארוכה של תובעים קטנים יותר. במסגרת הסדר הפשרה שטעון עדיין את אישורו של בית המשפט יקבלו עורכי הדין של התובעים - משרד בלטר, גוט, אלוני שכר טרחה בגובה 12 מיליון שקל בתוספת מע"מ - הסכום הגבוה בהיסטוריה של מדינת ישראל כשכר טרחה בתביעה ייצוגית.בפרקליטות לא מרוצים אבל מאשרים
כדי להבין מעט את הסיפור המורכב הזה, יש צורך לטבול במימיה העמוקים של חברת המים הלאומית. ב־1995 רכשה המדינה את כל מניות השליטה במקורות, לאחר שבמשך שנים נשלטה בחלקים שווים על ידי המדינה, חברת העובדים והסוכנות היהודית. כחלק מהסדרי אספקת המים שחתמה עם רשויות מקומיות, קיבוצים, מושבים ומפעלים, עד 1982 העניקה מקורות מניות לגורמים אלה. המניות לא כללו מניות שליטה אלא רק זכות לקבל דיבידנד או את נכסי מקורות ביום הפירוק. אלא שלאחר רכישת מלוא מניות השליטה על ידי המדינה, חלק ממחזיקי המניות דרשו מהמדינה לרכוש את המניות הרגילות שלהם, משום שידעו שמקורות היא חברה שאינה מחלקת דיבידנד ואין סיכוי שיראו כסף רב מאותן מניות. המדינה סירבה לבקשה, והרגיזה ארבעה גופים: את הקיבוצים אורים ונתיב הל"ה, את האגודה השיתופית נחלת יהודה ואת מפעל הפוספטים רותם אמפרט, שהיה הגוף המרכזי בין ארבעת התובעים. נוסף לקבוצה זו שמייצגת את מחזיקי המניות, רותם אמפרט העלתה בעיה נוספת: אנשיה טענו שהיא שילמה בעבר בעבור מניות שלא הוקצו לה, רותם אמפרט לא היתה הגוף היחידי שהחזיק בטענה כזו ביחס לתשלום בעבור מניות שלא הוקצו. בשנת 1997, ארבעת הגופים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שהתגלגלה לבית המשפט העליון שהפנה את הצדדים לבוררות אצל היועץ המשפטי דאז אליקים רובינשטיין, שהחזיר אותם למחוזי, אל השופט יהונתן עדיאל. בינואר 2004 החליט האחרון לדחות את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית של ארבעת הגופים שייצגו את מחזיקי המניות ־ הגופים שדרשו מהמדינה לרכוש מהם את המניות. לעומת זאת, הוא אישר את התובענה של רותם אמפרט, בכובעה כמבקשת מניות, ביחס לטענה כי שילמה עבור מניות שלא קיבלה. משרד בלטר, גוט, אלוני, בראשות עו"ד אהוד גוט ועו"ד לילך רזניק, הגישו ערעור לעליון על דחיית הבקשה בנוגע למחזיקי המניות, והמדינה מצדה הגישה ערעור על קבלת הבקשה בהקשר למבקשי המניות. הערעורים הוגשו לפני שמונה שנים, אך לא התקיים בהם דיון. רק לפני כשבועיים הוגשה הפשרה לאישור בית המשפט, והוסכם כי המדינה תשלם 110 מיליון שקל לקבוצה כולה - הכוללת את מחזיקי ומבקשי המניות - ולעורכי הדין. לדברי גורמים המעורים בתיק, נציגי הפרקליטות, שיצגה את המדינה בתיק, מאוד לא אהבו את הסכם הפשרה, שעליו חתמו אלי ביתן וגיל שבתאי, נציגי החשב הכללי במשרד האוצר. מקרב אנשי הפרקליטות היו מי שסברו כי היה אפשר לסיים את התיק בתשלום נמוך יותר. יחד עם זאת, הפשרה אושרה על ידיהם לבסוף כך שמקור ההתנגדות לא ברור. בפרקליטות סירבו להתייחס."התובעים הייצוגיים היו צריכים להתפצל"
העובדה ששני סוגי התובעים המשיכו לנהל את המגעים מול המדינה ביחד אינה מובנת מאליה. לדברי עו"ד אמיר ויצנבליט, שלאחרונה פרסם מאמר בנושא תובענות ייצוגיות שצוטט בבית המשפט העליון, "כל התובעים הייצוגיים בעניין שתביעתם אושרה במקור היו צריכים להתפצל מהקבוצה ולקבל ייצוג נפרד. ייתכן שבסיטואציה כזו היו משיגים יותר, אבל ברגע שנכללו עם אלה שתביעתם לא אושרה, כספים הועברו מהם לחברי קבוצה אחרים".מבלטר, גוט, אלוני נמסר כי "הפיצוי נקבע באופן נפרד משכר הטרחה, והדברים אף נעשו בזמנים שונים. שכר הטרחה לא נגרע מהפיצוי שמקבלים התובעים. שיקולי הפשרה היו רבים, ובהם משך ההליכים הארוך והעובדה כי פשרה בשלב זה תעניק פיצוי של 100 מיליון שקל. לא היה כל ניגוד אינטרסים בין מבקשי המניות לבין מחזיקי המניות. לא היה ניגוד עניינים בין שתי קבוצות התובעים, שכן בשני המקרים התביעה תלויה ועומדת בביהמ"ש העליון, והיו סיכונים וסיכויים בהמשך ניהול התיק ביחס לשתיהן". באוצר ובפרקליטות סירבו להגיב.
3 תגובות לכתיבת תגובה