סופרגרוב

באתי סקפטי. כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה? תהו כבר פורטיס וסחרוף, ונדמה שבכל דור ודור המוזיקאים שלנו מחפשים אותה מחדש, עוד מהימים שסנדרסון כתב לנו שיר של הביץ' בויז ("הגלשן שלי"). יש הרכבים ואמנים ישראלים שהיו יכולים להופיע בהצלחה בממפיס או בנאשוויל, עם סאונד אמריקאי בשרני ואפילו מבטא משכנע, והאלבום החדש של ההרכב שנקרא Lunacidal Tendencies הוא דוגמה טובה.

הסיבה לסקפטיות היתה נעוצה בעושר המדאיג כמעט של אמנים מוכשרים שהתקבצו יחד - בדרך כלל זה מוביל לסאונד מפוזר של "שמח באולפן, עצוב בבית". למרבה השמחה, זה ממש לא המקרה כאן, להפך. Lunacidal Tendencies אינו באמת סופרגרופ, כינוי שמתייחס להרכב שכל אחד מחבריו הוא אמן מצליח בזכות עצמו. כאן מדובר לא בלהקה אלא בקולקטיב - אולי חד־פעמי - שכולל יותר מעשרה חברים רשמיים, וננסה למנות: גבע אלון, שלומי אלון, גדי אלטמן, אייל דיין, אלרן דקל, קרולינה, סער קדם, רונן כוכבי, קותי, שחם אוחנה, שי פרידור, מיקה שדה, בריאן סטיינר (מחבר רוב התמלילים באלבום), איסר טננבאום וספי ציזלינג.

בעצם, מדובר כאן בקרקס מוזיקלי, שמה שמאחד אותו הוא תחושת הגרוב הכללית וההפקה המדויקת שמאחדת בין הקטעים. ויש גם אמנים אורחים כמו שאנן סטריט מהדג נחש, עוזי רמירז ואחרים, אבל עמוד השדרה של ההרכב הזה נשען באופן ברור על ארבעת חברי ההרכב ששייכים ללהקת פאנקנשטיין - דקל, ציזלינג, אוחנה ושלומי אלון. הסאונד שלהם שולט לאורך האלבום העמוס אבל הנעים הזה.

מפאנק עד קאנטרי

אווירת הכיף הכללית לא פוגעת בהידוק של השירים, שרובם שופעים תחושת רטרו מעקצצת, אי שם בין אלבום ישן של סטיבי וונדר לזה של ג'ורג' קלינטון. אבל יש כאן גם קצת פולק, ואפילו הבהובי קאנטרי פה ושם, מה שמשלים יצירה עם תחושה אמריקאית מאוד, בדגש על הסבנטיז. אפילו ההחלטה לחלק את האלבום לשניים, באמצעות קטעי פתיחה, אמצע וסיום של ספוקן וורד של סטיינר, שקולו מזכיר להפליא את זה של השחקן סטיב בושמי, מזכירה הפיכת צד בתקליט של פעם.

מיד לאחר הפתיחה מגיעה קריאת כיוון של Fאנק אנרגטי שמביא השיר "Common is the Sense". ומכאן הרף רק עולה: בשיר "The Waiting Room" או "Dream A Dream" המדהים (צריך לשמוע כמה פעמים כדי להאמין), מיקה שדה מוכיחה שיש לה ריאות סול משובחות, שהיו מספיקות ומעלה לגיוס מידי למוטאון.

ויש עוד יהלומים קטנים לאורך 16 הקטעים שמרכיבים את האלבום: גבע אלון נשמע כמו זמר קאנטרי למופת ב"Slow Down". ויש גם דואט יפהפה בשם "You're Not Of This World", ששרים דקל וקרולינה, בניחוח לובי של מלון אפלולי בקריביים. ואיזה כיף לסיום לשמוע את שאנן סטריט עושה ראפ באנגלית ב"We've Come So Far" - ג'רוזלם איז אין דה האוס. ולמי שיחכה לסוף האמיתי של האלבום, אחרי השקט הגדול, ממתינים כמה בונוסים. אז כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה? כמה שרוצים, לעזאזל. שעה של כיף לחובבי סול ופאנק משובחים.