אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
לבנות את הפירמידה מחדש צילום: משה מילנר

לבנות את הפירמידה מחדש

למדינת ישראל חשוב יותר שתלמידים ילמדו תורה בעל פה מאשר יעשו ספורט. אז מה הפלא שאנחנו המדינה המערבית הכי כושלת בתחום?

09.08.2012, 15:23 | אוריאל דסקל

באותו יום שדיברו על "טרגדיה ספורטיבית", כאשר לי קורזיץ, התקווה הממשית האחרונה למדליה בלונדון, סיימה במקום האחרון בשיט החשוב, התרחשה טרגדיה ספורטיבית אמיתית כאשר נער בן 15 נהרג כשנפל עליו סל. מה הקשר? ובכן, במדינת ישראל מצפים להצלחות בינלאומיות של הקרם דה לה קרם, וזונחים את האדמה שעליה אמורים לגדול ספורטאים שיביאו הצלחות. איכשהו הספורטאים שיוצאים מהאדמה החרוכה הזאת שנקראת "הספורט הישראלי" מגיעים לאולימפיאדה ואז פוליטיקאים קופצים על הפודיום שלהם כדי להתבשם בתהילה. ובינתיים, התשתיות הספורטיביות בבתי הספר ובשכונות קורסות.

הספורטאים הישראלים שמגיעים לאולימפיאדה ולהישגים בה עושים זאת אף שהם ישראלים ולא בזכות. המדינה, למרות החשיבות האדירה של פעילות גופנית בחיי היומיום של בני אנוש, לא משקיעה בספורט כלל. יש לציין שהוכח מחקרית שפעילות ספורטיבית משפרת כל היבט בחיים. לא רק מבחינה בריאותית אלא גם מבחינת ביטחון עצמי, תחושת שייכות ואף יכולת ריכוז ולימודים. למדינת ישראל יש רק משאב אחד וזה האנשים - המוח והגוף שלהם - אבל היא היא לא משקיעה מספיק במוח וממש מזניחה את הגוף.

המספרים עושים סדר. מתוך תקציב חינוך של 36 מיליארד שקל, רשות הספורט בבתי הספר מקבלת 1.8 מיליון שקל בלבד (0.005%), וגם הם מחולקים מוזר (389 אלף שקל לתשדירי ספורט?!). לשם השוואה, לחוגים לתורה שבעל פה מקצים 2.1 מיליון שקל. לכיתות וחוגים תורניים מקצים עוד 1.5 מיליון שקל. בכלל, משרד החינוך ישקיע בשנים הקרובות מאות מיליוני שקלים ב"תגבור לימודי יהדות".

 אגף החינוך הדתי מקבל פי 12 מאגף לימודי הספורט. וזה מבלי להחשיב את התקציב לחינוך התורני שנוגע במיליארד שקל – בעוד שתקציב משרד הספורט בכללותו בקושי נוגע ב־125 מיליון שקל (לשם השוואה, תקציב איגוד הג'ודו של צרפת גדול מתקציב הספורט של ישראל פי חמישה וחצי). למדינה הזאת חשוב פי כמה מאות ללמוד תורה מאשר לשמר על הגוף של האזרחים שלה - וזה פשוט לא הגיוני, כי גם מי שלומד תורה צריך גוף. וזה גם מאכזב, כי למרות כל התפילות של לי קורזיץ לאלוהים שיעשה רוח חזקה באנגליה - זה לא קרה. אולי צריך להשקיע יותר בתורה, ואז אלוהים לא רק ישמור על החיילים, הוא גם ישיג לנו יותר מדליות אולימפיות.

בסוף, אגב, רואים את חוסר ההשקעה בספורט בביטחון (הנערים שמגיעים לצבא הם בעלי כושר גופני נחות - על פי מסמכים של הצבא), בבריאות (מצבנו הרפואי מידרדר) ובביטחון פנים (יותר ילדים מתעסקים בשטויות במקום להתעסק בספורט).

ילדים מתאמנים. פעילויות ספורטיבית מסודרת צריך להתחיל בגיל צעיר עם חוגים מסובסדים ושיעורי ספורט בבית ספר. היום מדינת ישראל משקיעה יותר בלמידת התנ"ך בעל פה, צילום: ראובן שוורץ ילדים מתאמנים. פעילויות ספורטיבית מסודרת צריך להתחיל בגיל צעיר עם חוגים מסובסדים ושיעורי ספורט בבית ספר. היום מדינת ישראל משקיעה יותר בלמידת התנ"ך בעל פה | צילום: ראובן שוורץ ילדים מתאמנים. פעילויות ספורטיבית מסודרת צריך להתחיל בגיל צעיר עם חוגים מסובסדים ושיעורי ספורט בבית ספר. היום מדינת ישראל משקיעה יותר בלמידת התנ"ך בעל פה, צילום: ראובן שוורץ

ועכשיו לספורט ההישגי

על פי כל המדדים האובייקטיביים, ישראל היא המדינה המערבית שמשקיעה הכי פחות בספורט. תקציב הספורט, אם מדינת ישראל לא רוצה להביך את עצמה פעם אחר פעם באולימפיאדה, צריך להיות 500 מיליון שקל לפחות. וצריך לבנות תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח: פעילויות לספורט מהגיל הרך - בדגש על קואורדינציה, יכולות מוטוריות ובניית גוף; פעילויות ספורט בבתי הספר וחוגים מסובסדים לענפים נבחרים; בניית תשתיות על פי עיקרון מגרש בכל שכונה. ורק אז אפשר להתחיל לעסוק בספורט הישגי, ולזרוק רשת סקאוטים שתגלה בגיל צעיר את הספורטאים הטובים ביותר ותטפח אותם, והכי חשוב: לבנות שכבת מאמנים איכותית - בשכר מלא ברמות הילדים, נערים והנוער.

רועי ילין, חותר קיאק ישראלי שהתחרה בסידני 2000 ואתונה 2004, מסביר: "כל היום בוכים על זה שאין מתקנים ומגרשים וכו' וזה נכון, אבל אף אחד לא חושב שגם אם יש מתקן יפה וראוי ברמה עולמית גבוהה כמו אצטדיון הדר יוסף או מרכז דניאל לחתירה אין בעלי מקצוע שימלאו אותם. אין משכורות לשלם למאמנים, ומנהלים מקצועיים במשרה מלאה באיגודים האולימפיים זה מילה גסה. הוועדות המקצועיות באיגודים מלאות באינטרסנטים מהאגודות שרק מנסים למשוך כסף לכיוון שלהם וכו'. ספורט מתחיל בתשתיות, וקודם כל בתשתית האנושית. מאמנים שמלמדים ילדים צעירים איך לקפוץ, להתגלגל ולהחזיק משוט חשובים פי אלף מסירה חדשה או חדר כושר משוכלל. כיום האופציה היחידה של אימון ספורטאים היא מותרות למאמנים שזו משרה חלקית/התנדבותית עבורים. שם הכשל הגדול".

כאן גם חייבים להכניס את התאחדות הכדורגל הישראלית, שבנתה "בית נבחרות" בעלות של 22 מיליון שקל אבל לא מינתה מנהל מקצועי שימלא אותו בתוכן. בקיצור, איגודי הספורט מביכים. וכדי לשפר את זה צריך "עסקנים חדשים", ספורטאים אולימפיים לשעבר כמו ילין או אריק זאבי, שראו ולמדו בחוץ, ויודעים מה ספורטאי צריך כדי להתחרות ברמה הגבוהה אך גם יש להם שכל וחינוך.

אריק זאבי עם צביקה ורשביאק. צריך יותר ספורטאים לשעבר מהרמות הגבוהות ביותר כעסקנים ומנהלים, צילום: ראובן שוורץ אריק זאבי עם צביקה ורשביאק. צריך יותר ספורטאים לשעבר מהרמות הגבוהות ביותר כעסקנים ומנהלים | צילום: ראובן שוורץ אריק זאבי עם צביקה ורשביאק. צריך יותר ספורטאים לשעבר מהרמות הגבוהות ביותר כעסקנים ומנהלים, צילום: ראובן שוורץ

ועכשיו לשפיץ

ועכשיו, אחרי שהשקענו בתשתיות הספורט ותשתיות הספורט ההישגי, אפשר להתפנות לשפיץ של הקרחון, לאולימפיאדה, ולחקור את הכישלונות שם. אומרים "לחץ" ו"הקהל הגדול" אבל על פי תיאוריית הקהל של הפסיכולוג האמריקאי רוברט זיונק, אם מישהו טוב מספיק במשהו מבחינה טכנית (ולכן קל לו לעשות את זה), הקהל או הלחץ הוא לא תירוץ.

בכל מקרה, אחד הגורמים לכישלון הוא התפיסה של הוועד האולימפי להעניק בונוסים לספורטאים במקום ביטחון כלכלי. וזו תפיסה אסטרטגית של ממש שחברת שלדור אחראית לה.

בקיץ 2008 החליטו ראשי הוועד לבחון מחדש את אסטרטגיית ההיערכות לקראת האולימפיאדה בלונדון והגיעו למסקנה כי יש לשנות תפיסות ארגוניות ומקצועיות בוועד ובספורט הישראלי. בשלדור דיברו על הרבה דברים כגון "השקעה בענפים יחידים" ו"השקעה במאמנים", אבל הדבר היחיד שממש יושם היה "הגדלת מרכיב התמרוץ בסל התגמול הכולל של הספורטאי". וכך קיבלנו תמריץ למדליית זהב אחד מהגבוהים בעולם - מיליון שקל. 400 אלף שקל למדליית כסף ו־250 אלף שקל למדליית ארד. לא שזה גרם לכישלון בלונדון 2012, אבל יש לציין ש"תמריצים" כאלו כבר הפכו מזמן לנחלת ההיסטוריה.

דן פינק, חוקר מוטיבציה, כתב ספר על זה ובסדרת הרצאות מרתקות (Drive: The surprising truth about what motivates us ...) קובע כי "התמריצים הכספיים עלולים לכרסם במוטיבציית העובדים במקום להגביר אותה. תמריצים כספיים פוגעים ביצירתיות של העובדים". זה לא שכסף לא חשוב - ההפך. הכסף חשוב, אבל צריך להשקיע אותו במשכורות שמבטיחות ביטחון כלשהו ועל זה לבנות. השקעה בתמריצים היא השקעה כושלת. לונדון 2012 היא רק עוד הוכחה לכך.

הוועד האולימפי צריך גם לשים לב לקריטריונים הקשוחים שלו. לפי אריק זאבי, "שלושה ספורטאים זכו במדליה ולא ענו לקריטריון ישראלי. זאת אומרת שאם היו מייצגים את ישראל, הם לא היו טסים בכלל". הוועד צריך לשלוח כמה שיותר ספורטאים שילמדו מה זה אולימפיאדה מקרוב. זה יסייע בהשגת ניסיון והבנה – להם כספורטאים או בעתיד כמאמנים או עסקנים.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

52 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

51.
בושה
קראתי כאן את כל התגובות של האנשים ואני בשוק. החל ממה ספורט עוזר לבין מה הקשר יהדות וספורט. קודם כל, באירופה לא נותנים חצי מהתקציב לדתיים שישבו וילמדו, אלא הם בעצמם מרווחים את הכסף הזה, אני מציע שגם כאן אם החרדים רוצים להתקיים שהם בעצמם ירוייחו את הכסף. במקום לתת לחרדים את כל הכסף הזה, אפשר להשקיע בחינוך שאנחנו כלכך מתדרדרים, בספורט, במתקנים ראויים. ונהיה אנשים יותר מתורבים. אני לא אומר שצריך לפסול לגמרי את החינוך בדת. אבל כן אפשר להוריד קצת מההוצאות ושהם ישיגו את הכסף בעצמם. נמאס לי לשרת באיזה חור ב3 בלילה ואותו בחור כמוני יושב בבית וחי על המדינה
חח  |  10.08.12
49.
המסקנה המתבקשת היא שיהודים מתאימים יותר ללימוד תורה
מאשר לספורט מקצועני. כותב הכתבה עשה מיש-מש של עובדות, חצאי עובדות, השערות וכתבות פסבדו מדעיות כדי לקשור בין ספורט מקצועני שהוא פשוט ענף בידור, לבין ספורט עממי. אם כבר משקיעים כסף צריך להשקיע בספורט עממי ולא מקצועני. וחוץ מזה למה משווים דווקא ללימוד תורה? בדקת מה אחוז התלמידים בחינוך הדתי מכלל התלמידים לפני שהתחלת לנגח?
יאהוד  |  09.08.12
48.
יש הבדל בין ספורט לבין מדליות
מדליות דליות זה דבר אישי שבמקרה הטוב ישראל תזכה בשתים שלוש מקסימום חמש באולימפיאדה אחת. האם בשביל כדאי להשקיע על חשבון משהו אחר שמביא תועלת לכלל האוכלוסיה והמהווה מטרה בפני עצמה? מי שלומד תורה מאמין שזה ערך עליון, גם אם מלא יגיע לראש הפירמידה. על המדינה להשקיע בחינוך גופני כמו שמשקיעה בעין אחרים, אבל אני לא רואה הצדקה להפנות את כל המשאבים בכדי שקומץ אנשים אולי יזכו במדליה.
יצחק , י-ם  |  09.08.12
לכל התגובות