צילום: אם סי טי
4 מגמות אולימפיות
אפילו ערב הסעודית שלחה ספורטאית. כך כולם יכלו להתפאר במשחקים האולימפיים כתורמים לשיפור במעמד האישה
אמנם שורות אלה נכתבות רק לאחר 12 ימים של תחרויות מאז טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בלונדון, וכשישנם עוד ארבעה ימים מלאים של חלוקת מדליות, אבל את הכיוונים והתופעות המשמעותיים אנחנו כבר בהחלט יכולים לסמן. הנה ארבעה מהם.
האולימפיאדה החברתית
בזמן משחקי בייג'ינג 2008 לטוויטר היו 6 מיליון משתמשים שצייצו כ־300 אלף פעמים ביום, ובפייסבוק היו קיימים 100 מיליון חשבונות. היום יש בטוויטר יותר מ־500 מיליון חשבונות, שמייצרים יותר מ־400 מיליון ציוצים ביום (יותר מפי 1,300 בהשוואה לארבע שנים קודם לכן), ובפייסבוק רשומים יותר מ־900 מיליון חשבונות.
הנהלת טוויטר דיווחה כי בחמשת הימים הראשונים של המשחקים צויצו יותר מ־10 מיליון הודעות הנוגעות לאירוע (ממוצע של יותר מ־23 לשנייה!), וזה לא כולל 9.66 מיליון ציוצים שנשלחו בזמן טקס הפתיחה.
היו לזה השפעות שליליות. שני ספורטאים הושעו מהמשחקים אחרי שצייצו הודעות גזעניות, טום דיילי הבריטי קיבל ציוצי נאצה; חלק מהמשלחות אסרו על הספורטאים שלהן לצייץ בנושא המשחקים כל עוד הם חלק מהתחרויות; המשלחת האמריקאית אסרה על נציגיה לקדם ברשתות החברתיות את הספונסרים שלהם אם אלו אינם נמנים עם הספונסרים הרשמיים של המשחקים.
אין איך להימנע מזה: כאשר אתה מכנס במקום אחד 10,000 צעירים עם סמארטפונים ועוטף אותם באלפי אנשי תקשורת שמשדרים אותם לכל מקום בעולם, אתה תקבל כמה התנגשויות, ניגודי אינטרסים וכן - גם כמה ציוצים סורחים.
אבל בסך הכל, כמעט שאין דרך לתאר את השינוי הזה כשלילי. ראשית, מאות ספורטאים שיתפו את העוקבים שלהם ברשתות החברתיות בחוויות הפרטיות שלהם מהמשחקים בדרך ראשונית ומיידית כל כך, שעצם חוויית הצפייה במשחקים הפכה אישית עבור האוהד (למשל, השחיינית ההולנדית ורנומי קרומובידיויו שיתפה את העוקבים שלה עם תמונה יפה מהבוקר אחרי זכייתה בזהב, כשהמדליה ליד המיטה שלה - אלו דברים שלא קרו בעבר). שנית, חוויית הצפייה עצמה שודרגה כך שכל הזמן כל צופה שמחובר גם לסלולרי או למחשב שלו הפך לחלק מקהילה כלל־עולמית שמהללת, מתלוננת ומתלהבת ממה שקורה על המסך. ההתפוצצות המדהימה הזו ברשתות החברתיות שינתה את החוויה האולימפית עבור האוהדים והספורטאים כאחד, ומותר להניח שמדובר בשינוי בלתי הפיך.
משחקי הצביעות
כמעט מחצית מהספורטאים בלונדון 2012 הן נשים - האחוז הגבוה אי פעם. בנוסף, לראשונה בהיסטוריה ארצות הברית שיגרה משלחת שכוללת יותר נשים מגברים. ולראשונה, כל אחת מהמשלחות כללה ספורטאית, כולל זו של ערב הסעודית. כל אלה שימשו לאחרונה כבסיס לטענה שנשמעת נהדר: מעמד האשה טוב מאי פעם, אנחנו מתקדמים, המשחקים האולימפיים תורמים לשוויון בין המינים.
בפועל, מי שמחובר לסיקור ולבאזז של המשחקים נתקל בהרבה יותר מדי תופעות אנטי־נשיות, שמכניסות לפרופורציות את כל הנתונים הנ"ל וחושפות סקסיזם חובק עולם.
זה מתחיל כבר בסיפורה של שרה עטר, הרצה הסעודית שהשתתפה במוקדמות הריצה ל־800 מטר עם כיסוי ראש ובלי שום סיכוי לנצח. אמנם, אנשים כמו ז'אק רוג, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, התגאו באתלטית הסעודית הראשונה אי פעם. אבל ציוצי נאצה תחת הסימול "זונה של האולימפיאדה" הבהירו שלא כולם מרוצים מהמצב. ובואו לא נשכח כולנו שעטר חוזרת למדינה שבה אסור לה לנהוג והיא לא יכולה לצאת מהבית בלי אישור של גבר.
אבל גם האמריקאים שותפים לשוביניזם. מראה המצודד של האצנית לולו ג'ונס והעובדה שהרשתה לעצמה להשתמש בו כדי לזכות בקמפיינים פרסומיים הביאו גורמים רבים בתקשורת האמריקאית להשוות את אלופת העולם לאנה קורניקובה, הטניסאית שהפכה לדוגמנית לפני שזכתה בתואר חשוב אחד בקריירה שלה. הדיבור סביב גבריאל דגלאס, הנערה שהפכה לשחורה הראשונה שאי פעם זוכה בקרב רב בהתעמלות, נגע לתסרוקת שלה, ומתעמלות אחרות שהביאו הצלחות במשחקים שמעו יותר על זה שאינן נאות ופחות על המדליות שהביאו. אז הנה עוד שיא שנשבר במשחקים: שיא הצביעות.
עולם דו־קוטבי
זה עשרות שנים שהמשחקים האולימפיים מהווים קרקע למאבקי כוח גלובליים שמשקפים במידה לא מבוטלת את מאזן הכוחות העולמי. מבט בטבלת המדליות, הראייה הנצחית הכוללת היחידה שחודרת לזיכרון הקולקטיבי מכל משחקים, הוא דרך לא רעה בכלל לדעת אילו מדינות דומיננטיות בעולם בנקודת זמן.
אחרי שארצות הברית שלטה בעולם (הן זה של המשחקים והן זה שמחוץ להם) למרות תחרות עיקשת מצד צרפת, גרמניה ובריטניה, הגיעו השנים של המלחמה הקרה ועלייתן של ברית המועצות ושתי הגרמניות. אבל ארצות הברית תמיד היתה שם, ומאז התפרקות הגוש הסובייטי נשארה די בודדה בפסגה. לפחות עד שהסינים נכנסו לתמונה. הטבלה של לונדון 2012, נכון לכתיבת שורות אלו, אחרי שיותר משני שלישים מהמדליות כבר חולקו, מאששת מציאות מוכרת: ארצות הברית עדיין כאן, אבל ההשקעה הממשלתית הסינית גוברת עליה במקצת.
מאבק האיתנים הזה, לצד ההצלחה הצפויה של המארחים הבריטים, השאיר בינתיים מעט מאוד זהב לאימפריות של פעם. רוסיה, צרפת, גרמניה, אוסטרליה ויפן זכו יחד ב־169 מדליות עד יום חמישי בבוקר, אבל רק 35 מהן מזהב (20.7% — הרבה פחות משליש). ואם התיאור הזה נשמע כאילו נלקח מסקירת מאזן הכוחות הגלובליים של איזה מגזין כלכלי, זה לא במקרה.
בולט כהרגלו
יוסאיין בולט הוא בלי שום ספק הכישרון הטהור המדהים ביותר שנראה אי פעם בכל הקשור לריצות קצרות, והוא הוכיח זאת שוב בריצת ה־100 מטרים בלונדון. אבל העובדה שהוא הספורטאי האולימפי המכניס ביותר בעולם (להוציא את מקצועני הכדורסל, הכדורגל והטניס שמשתתפים במשחקים) קשורה לא פחות באופי הנינוח והכריזמטי שלו מאשר ביכולתו על המסלול. אלא שכדי להפוך מ"האצן הגדול בהיסטוריה" למתמודד ראוי לתואר "האתלט הגדול בהיסטוריה" לצד שמות כמו קארל לואיס, ג'סי אוונס, פאבו נורמי, אמיל זאטופק וג'ים ת'ורפ, הוא יהיה חייב לעשות משהו שלא עולה בקנה אחד עם האופי שלו: לרצות יותר ממה שיש לו.
הג'מייקני מפלרטט עם הרעיון של מבחנים בקבוצת מנצ'סטר יונייטד, אבל זה יותר קוריוז (אף שהשמועות על כך שיחתימו אותו כדי לעזור למכירת מניות הקבוצה צוברות תאוצה). לטובת מורשתו הספורטיבית של בולט, ולטובת עולם האתלטיקה, הג'מייקני חייב לעשות במשחקים הבאים בריו דה ז'נרו אחד משני דברים: לזכות בזהב ב־400 מטר או בקפיצה לרוחק.
ה־400 זו משימה שהוא מסוגל לה, שכן כבר בגיל צעיר קבע זמנים השווים גמר אולימפי. ברוחק, התחרות לא קשה מדי ועם אימון מתאים הוא יוכל לעשות גם את זה - ובכך להחזיר לקדמת הבמה ענף אתלטי שגוסס לאטו כבר שנים רבות. החיפוש אחר מה שידחוף אותו לעשות את זה יהיה אחת החוליות המקשרות המרתקות ביותר בין לונדון לריו. כי אין כמו לסיים פרק טוב ב"המשך יבוא".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה