המערב עדיין פרוע
כמחווה לחלוצי ארצות הברית יתחרו בתחילת החודש הבא עשרות סוסים, שאליהם רתומות מרכבות של פעם, במירוץ המרכבות הגדול של ארקנסו
ההתרפקות של האמריקאים על מורשת המערב הפרוע היא, ללא ספק, נושא למחקרים פסיכולוגיים. ככה זה במדינה שההיסטוריה שלה הולכת אחורה רק כמה מאות שנים. התופעה הזאת מוכרת לכל מי שטייל בארצו של הדוד סם. כל עץ שתחתיו קשר את סוסו כובש מערב כזה או אחר הופך לאתר מורשת, וכל גבעה שעליה טיפס אקדוחן מפוקפק - כדי לעשות את צרכיו בשקט - זוכה למעמד של מקום עלייה לרגל.
במקביל להעלאת החלוצים לדרגת בני אלים, גם הציוד המגוון שבו השתמשו בנדודיהם מערבה זוכה למעמד מיוחד שמתעצם בחלוף השנים. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שסטיב או ג'ון או בילי־בוב מוכנים לשלם סכומי עתק כדי להיות הבעלים הגאים של סט פרסות חלוד, שמוכר ממולח נשבע להם שהיה שייך לנכד של הדודה של באפלו ביל בכבודו ובעצמו. אהה....
לכבוד גדול זוכים כלי הרכב שהיו נפוצים בימים העליזים של "בית קטן בערבה" ושל טבח באינדיאנים, הלא הן המרכבות מקורות בד, ששיירות שלהן כיכבו באינספור סרטים וספרים על אותם ימי זוהר.
ובמקום שבו כל שטות היא סיבה למסיבה נולד במזל טוב בשנת 1986 האירוע שזכה לשם National Championship Chuckwagon Race. הוא יתקיים בסוף השבוע הראשון של חודש ספטמבר, בחווה של דן ופגי אאוף בקילנטון, ארקנסו. כשבאופק הרי האוזארק יתקבצו אל החווה עשרות מרכבות, למירוץ שהניצחון בו הוא שולי ביחס לאקשן ולענני האבק שיתאבכו לעיני אלפי הצופים. בשנת 2006 נקבע שיא של 20 אלף צופים ו־135 מרכבות, שהגיעו כדי לחלוק כבוד לעבר המפואר. ברבות השנים נוספו עוד ועוד ימים לאירוע, וכיום הוא מתפרש על פני כל השבוע שלפני הסופ"ש הנ"ל.
כמיטב המסורת תישא כל מרכבה שלושה אנשי צוות: נהג, טבח ורוכב נוסף על סוס נפרד. המירוץ מתחיל כשהטבח והנוסע השלישי מחוץ למרכבה. בהינתן אות הזינוק, על הטבח להעמיס בכוחות עצמו בלבד תנור יצוק מברזל על המרכבה - ולזנק עליה. ירייה נוספת והחבר השלישי מעמיס אוהל על המרכבה, שפורצת מיד בדהרה. לאחר מכן עליו לזנק על סוסו ולהדביק את המרכבה עד לנקודת הסיום. בכל מקצה מוזנקים ארבעה צוותים, כך שהבלגן על קו הזינוק מזכיר את התור להוצאת דרכונים בסניף של משרד הפנים ביולי־אוגוסט, והשמחה רבה. הצוותים המתחרים מחולקים לקטגוריות בהתאם למספר הבהמות הרתומות למרכבות ולסוגיהן השונים (סוסים או פרדות).
מה קוסם כל כך בעניין הזה? אין לי מושג, אבל אני חייב להודות כי גם אני כמעט נפלתי בפח המורשת האמריקאית. מהמסע האחרון למערב היבשת כמעט וחזרתי הביתה — אחרי תשלום מטורף על משקל עודף — עם גלגל עץ מרקיב שכמעט רכשתי בחנות ענתיקות. ממש מהעגלה של באפלו ביל. איך לא?
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה