ביקורת אלבום: "להתעורר בארץ אחרת"

אלבומים שעוסקים במערכות יחסים על הרקע האורבני של תל אביב סיטי הפכו כמעט לקלישאה ישראלית. לכן נעים לגלות אחד שמתבלט ולמרות המוטיב השחוק מצליח לייצר רצף מוזיקלי מענג ויצירתי. כזה שמשדר הרבה חום, שביחד עם תמלילים עוקצניים הופך ליצירה עם הרבה פוטנציאל. קהל היעד: חובבי רוק פסנתר שנע בין אינטימי לקודר.

דבר המבקר: אלבום הבכורה של הבסיסט והקלידן ספי אפרתי הוא הפתעה נעימה. אפרתי, מוזיקאי ותיק ומוכר שהופיע בין היתר עם מוניקה סקס, אביב גפן וחמי רודנר, כתב כמעט את כל המילים והלחנים ומוכיח את עצמו כסינגר־סונגרייטר מפתיע עם יכולות לא מבוטלות.

אפרתי מצליח להעביר דרך השירים את הדבר החשוב ביותר שמרבית האמנים נופלים בו בתחילת הדרך: אישיות מוזיקלית ברורה. יחד עם המפיק המוזיקלי גיא שמי, שהקים עבורו תפאורה רוקיסטית חמימה ואינטימית שבה קלידי הפסנתר דומיננטיים מאוד, הוא חולק שורה של סיפורים קטנים על אהבה, פרידה וכאב.

"להתעורר בארץ אחרת" מוקדש להיא שתמיד חושבת שמעבר לים יהיה טוב יותר, ויכול בשקט לשמש כהמנון בכל בוקר שבו אתם פותחים את העיתונים. "לא רוצה לתל אביב" הוא שיר אהבה אורבני על דרך השלילה: "תל אביב זוכרת מה עשית, מי היה שם ומתי / ומחר תדקור אותך עם זה כמו כלום, בין היי לביי", הוא שר. ואילו "היא תהיה שלי" היא בלדה מתוקה שכאילו יצאה מבין הקלידים של יוני רכטר.

אבל זה לא רק מתיקות: אחד השירים הטובים באלבום, "קול", משלב גיטרות מנסרות באקסטזה יחד עם טקסט הומוריסטי וציני על בת זוג שחושקת באחר, במה שמזכיר קצת את "אריק" של שלומי שבן: "מה עם מטען רוחני? לא מקבלים נקודות על מקום שני? אני צריך להיות קול בעניין הזה".

הקלילות הטבעית של אפרתי והאפלה ששורה על חלק מהשירים מונעות מהעסק כולו להפוך לשמאלץ, וזה מבורך. הנגנים המשובחים שמלווים אותו, כמו מאיה בלזיצמן בצ'לו, רם אוריון בגיטרות והנשפן ספי ציזלינג, הופכים את זה לחגיגה של ממש. למי שרוצה לחוות את אפרתי והאלבום החדש בהופעה חיה, ב־22 באוגוסט הוא מופיע באוזןבר בתל אביב.

שורה תחתונה: אלבום נעים, יצירתי ומופק לעילא, שיקסום לכל מי שיש לו לב.

עטיפת האלבום. אישיות ברורה