צילום: רונן אקרמן
אלבום: "מישהו פעם" - עברי לידר
אלבום מלודי ונעים שיהפוך לאחד מרבי המכר הגדולים של התקופה הקרובה.
עברי כאן, עברי שם. יש את עברי לידר של הקריירה הבינלאומית האלקטרונית של הצמד TYP, יחד עם ג'וני גולדשטיין, ויש את זה המקומי, הרך, המלודי, שמוציא עכשיו אלבום שזינק בשבוע הראשון לראש מצעדי המכירות. אז איך אתם אוהבים את הלידר שלכם?
קהל היעד: חובבי פופ ישראלי רגיש עם תמלילים אישיים ואינטליגנטיים.
דבר המבקר: האמת היא שכמו בזוגיות עם גולדשטיין ב־TYP, גם "מישהו פעם" הוא אלבום שנעשה בשיתוף פעולה זוגי, הפעם יחד עם המוזיקאי והמפיק יועד נבו, שמנגן כאן כמעט בכל הכלים, מגיטרה חשמלית ועד בס ותופים. וזוגיות זו מילה הולמת, שכן מרביתם של 13 השירים עוסקים בדיוק בנושא הזה. החל מהזעקה "זין חתונה, אני מרגיש עוד ילד" בשיר "קוסם", ועד הסנטימנטליות במשפטים "אני מוכן לאהבה גדולה... אני מוכן להשלים עם היומיום, לוותר על השטויות, כל הזיונים, הטעויות" בשיר "להיפתח לאהבה".
יש הרבה נוסחתיות בבחירה של לידר ללכת על נושא כל כך קונצנזואלי מבחינת המאזינים שלו. כאמן שאינו חושש להביע את דעתו פה ושם, נדמה שהוא בחר כאן באופן מודע להישען אחורה בכורסה האמנותית, ולתת להם מה שהם רוצים, גם מבחינת הסגנון המוזיקלי.
הרבה מלודיות יפהפיות מהסוג שיוצאות לו מהשרוול ("אסתר אוכלת פחמימה"), מלוות בדקירות עדינות של כאב, אבל מהסוג הרך והלא מדמם. פה ושם, אולי מתוך מודעות למעמדו המתגבש כאיקון ישראלי, הוא מתכתב עם משינה ("התקרבנו לחיפה עם הפנים בין הידיים", בשיר "מקום") ומנסח שיר דאנס־מחאה בשם "מזל טוב ישראל": "מזל טוב ישראל על הרחובות המופרדים, מזל טוב ישראל יריות על מנהיגים... גירשו אותנו, אז היום אנחנו מגרשים". השיר הזה (שמזכיר במשהו את "האנשים החדשים" של פעם) בולט כמו סטייה מקו התקן של האלבום.
הוא קצבי ומקפיץ, והאירוניה שבפער בין הגרוב האלקטרוני־ים תיכוני למילים העוקצניות שלקוחות מסדר היום החדשותי שלנו מוכיחה לאן לידר, כאמן ביקורתי, יכול להגיע. וזו אולי גם הוכחה שהוא עדיין לא גרסה צעירה של שלמה ארצי, אבל הוא יכול להפוך לכזה. השאלה היא אם הוא רוצה.
שורה תחתונה: אלבום מלודי ונעים שיהפוך לאחד מרבי המכר הגדולים של התקופה הקרובה.
2 תגובות לכתיבת תגובה