כדאי לאירופים לעשות שיעורים בהיסטוריה

יש באירופה כיום קונצנזוס הולך ומתבסס, שלפיו הפיכת החוב הריבוני למשותף בדמות אג"ח אירופיות משותפות (יורובונדס) הוא המפתח לפתרון המשבר המתמשך ביבשת.

המצדדים בפתרון זה מביאים כדוגמה את הצעדים הראשונים שעשתה ארה"ב כשנוסדה כאומה, בעת שאלכסנדר המילטון - שר האוצר בממשלו של ג'ורג' וושינגטון - לחץ על הממשל החדש לקחת על עצמו את החובות שצברו המדינות בארה"ב בעת מלחמת העצמאות. אולם מבט מקרוב יותר על הסוגיה יגלה כי השוואה זו אינה תקפה ואין בה שום תקדים מעודד עבור המתרחש באירופה. 

אילוסטרציה | צילום: בלומברג

ראשית, להלאים חובות אינדיבידואלים של מדינות בפדרציה זה דבר שונה מלאפשר למדינות חברות להנפיק חובות בריבית ובערבות משותפת. שנית, לעתים נדירות מזכירים שבאותה העת היה החוב של ארה"ב כפול מחובותיהן המצרפיים של המדינות, כך שיותר משהיה בצעד הזה נסיון לפתור את הבעיה, הוא היה בגדר הכרה בכך שהמדינות צברו את חובותיהן בעקבות לחימה למען מטרה משותפת.

נוסף על אלה, הנטילה של חובות המדינות בידי הממשל הפדרלי באותה העת תרמה להתפתחות הכלכלית באזור: ברגע שלמדינות לא היה יותר חוב הן לא נזקקו להגדיל את רווחיהן באמצעות העלאת מסים ישירים, במה שהיה עלול לעכב את הצמיחה הכלכלית במדינה. מבחינה מסוימת, המדינות הפכו לבלתי רלבנטיות מבחינת משמעותן הפיסקאלית. לבסוף, המפתח המרכזי להתייצבות המצב היה תהליך מעמיק של ארגון מחדש. המילטון העריך שהממשל יוכל לגייס מספיק מסים כדי לכסות את החובות באמצעות ריבית של 4% - פחות משמעותית מ־6% הנגבים על ההתחייבויות כיום.

בשנים הראשונות לקיומה של ארה"ב, החזרי החובות בלעו יותר מ־80% מכל ההכנסות של הממשל, כך שהיה בכוחו של הזעזוע הקל שבקלים למוטט את המדינה הצעירה כליל. למרבה המזל, קרה בדיוק ההפך: הרווחים הפדרליים שילשו את עצמם תחת הבום הגדול של פיתוח בעידן שאחרי מלחמת העצמאות, והמשיכו לצמוח תוך שהם נהנים מהניטרליות שנקטה ארה"ב בשנים שבהן התחוללו מלחמות עקובות מדם ומכסף באירופה.

בניגוד למצב זה, סיכויי השגשוג באירופה כיום עגומים למדי, והחזרים על ריבית - אפילו ביוון ובאיטליה - מהווים פחות מ־20% מכלל הרווחים. לדוגמה, איטליה עומדת להגיע לתקציב מאוזן במונחים מבניים, אבל היא עדיין ניצבת בפני אתגר מימונם של חובות ישנים, שכן מועד פירעונם מגיע מחדש בכל שנה.

אולם אם רוצים להשתמש בכל זאת בדוגמה של ארה"ב כדי להשליך על המצב הנוכחי באירופה, כדאי להתייחס למה שקרה בערך חצי מאה אחרי שהמילטון פעל כפי שפעל. בשנות השלושים והארבעים של המאה ה־19, כמה מדינות בארה"ב השקיעו יותר מדי בתחום הפופולרי בשעתו של תעלות. כשבועת כריית התעלות התמוטטה, שמונה מדינות בארה"ב - שהיוו כ־10% מאוכלוסיית המדינה דאז - לא יכלו יותר לממן את חובותיהן ונאלצו להכריז על חדלות פירעון על האג"ח הבריטיות שהחזיקו בידן. הבנקאים הבריטים זעמו ואיימו שהם לעולם לא ילוו עוד כסף למדינות הלא־אמינות הללו, שמצדן הצביעו על העת שבה המילטון נחלץ לעזרת המדינות, ברומזן שהממשל יחלץ אותן אם תהיה בעיה.

אולם במקרה הזה הממשל דווקא לא נחלץ לעזרת המדינות בארה"ב, משום שלא ניתן היה לגבש רוב מספיק בקונגרס ובסנאט לאישור ההחלטה הזאת. המדינות מצדן נאלצו לערוך שינויים מרחיקי לכת בתקציבים שלהן ולעבור לניהול תקציבים מאוזנים באופן תמידי. אחרי תקופה של התפתחות אטית וחוסר אמון עמוק בשווקים, ובעקבות הלחץ הגובר מצד הנושים של האג"ח האמריקאיות באותה העת, חזרו המדינות להחזיר את תשלומי החובות שלהן טיפין טיפין. כעת עולה השאלה: האם מדינות אירופה מוכנות לפעול באותו האופן?

הכותב הוא מנהל המרכז ללימודי מדיניות אירופיים. פרוג'קט סינדיקט 2012, מיוחד ל"כלכליסט "