דני דנקנר דרש לסגור את התיק נגדו - כמו לשלמה נחמה

הפרקליטות חייבת לסגור את התיק נגד יו"ר הפועלים לשעבר דני דנקנר בפרשת בנק פוזיטיף הטורקי, כפי שעשתה במקרה של יו"ר הבנק שקדם לו שלמה נחמה - כך טענו סנגוריו של דנקנר, עורכי הדין נבות תל־צור, יוסי בנקל ורות ליטבק, בשימוע שנערך לו אתמול וביום חמישי בפרקליטות מיסוי וכלכלה.

השימוע נערך לדנקנר בעל פה בפני מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה אביה אלף, ובפני עורך הדין ד"ר מאור אבן־חן שמלווה את התיק. הסנגורים קיבלו אפשרות להשלמת טיעונים בכתב, והפרקליטות עדיין לא קבעה מועד להחלטה הסופית בעניינו של דנקנר.

לטענת הסנגורים, בדומה לדנקנר שלא גילה את העניין האישי שהיה לו ברכישת פוזיטיף על ידי הפועלים, גם נחמה שכיהן כיו"ר עד 2007, לא עשה זאת - אף שהשקיע כ־1.3 מיליון דולר ב־RP (הקבוצה שעמה גיבש הפועלים את עסקת הרכישה). הסניגורים נסמכים על טענה שהעלתה בשעתו המדינה בתגובה לבית המשפט, ולפיה "גם נחמה, לא גילה, קרוב לוודאי, לדירקטוריון את עניינו האישי בעסקה".

המגעים לרכישת פוזיטיף בוצעו על ידי הפועלים ו־RP ב־2007-2005. על פי טיוטת כתב האישום נגד דנקנר, אף שהוביל את עסקת הרכישה מטעם הפועלים, הסתיר דנקנר מהדירקטוריון את העניין האישי שהיה לו בעסקה, לאור הקשרים שהיו בין RP לאלרן השקעות ואלרן נדל"ן, שבהן החזיקו הוא ובני משפחתו מניות בשיעור ניכר.

על פי טיוטת כתב האישום, לא דיווח דנקנר לדירקטוריון גם על הלוואה בהיקף של 5 מיליון יורו, שקיבל מבנק DHB ההולנדי במהלך המגעים לרכישת פוזיטיף. זאת אף שהבנק נמצא בבעלות איש עסקים המחזיק גם בבנק פוזיטיף.

בטיוטה נטען כי דנקנר קיבל גם הלוואה בהיקף של 14 מיליון שקל מבנק הפועלים, שאושרה בידי ציון קינן בעת שכיהן כמנהל החטיבה העסקית של הבנק. קינן נחשד בכך שאישר את ההלוואה בלי לצרף אליה דו"ח על העושר הפיננסי של דנקנר, אך נוקה מאשמה. כעת נותר החשד כלפי דנקנר, שצירף לבקשה דו"ח שלא שיקף את הונו.

בשימוע טענו סנגורי דנקנר כי יש לזכותו משוחד, בין היתר, על רקע הכרעת הדין שזיכתה את וינרוט. הסנגורים הציגו את הדמיון בין הפרשות וטענו כי כמו וינרוט פעל דנקנר לכל היותר בניגוד עניינים שנבע מסמיכות הזמנים בפעילותו מול הטורקים - באישור העסקה ובקבלת ההלוואה. לטענתם, גם כאן לא היו יחסי שוחד מושחתים. לעניין ההלוואות שנטל דנקנר, טענו כי אלה ניטלו בתנאי השוק ונפרעו.

על חלק מהטענות נגדו השיב דנקנר לפני כשנה במענה לתביעה הנגזרת שהוגשה נגדו לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. "לדנקנר מעולם לא היה עניין אישי ברכישת הבנק, ואין מדובר בעסקה חריגה", נטען בתשובה. לדנקנר לא צמחה טובת הנאה כתוצאה מהסכם הרכישה, וחברת אלרן שבבעלות משפחתו לא היתה מעורבת בהסכם".

גורמים המקורבים לפרשה דחו את טענת דנקנר ביחס לנחמה וטענו כי בין השניים קיים הבדל: "נחמה פעל לפי הוראות הפיקוח על הבנקים שלפיהן חובת הדיווח היא על מי שמחזיק יותר מ־%5 ממניות הבנק ונחמה החזיק בפועלים כ־3.5%. בנוסף, השקעתו ב־RP היתה שולית ועמדה על 0.3%, ובהתאם גם האינטרס שלו בה היה שולי והתקיים במועדים שאינם רלבנטיים למשא ומתן. לכן, אין לדבר על אפליה שמשמעותה יחס שונה לשווים. המקרה שלו שונה לגמרי והפרקליטות, לאחר שהחומר הוצג בפניה, השתכנעה שכך הדבר".