אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
כמה צריך להשקיע במדליה? צילום: איי אף פי

כמה צריך להשקיע במדליה?

כל מדליה אולימפית שהביאה המשלחת הבריטית עלתה 4 מיליון ליש"ט לפחות. למשלם המסים זה עלה רק 40 פני. האם ישראל צריכה לאמץ את המודל הבריטי?

15.08.2012, 10:23 | רונן וודלינגר

קצת קשה להאמין, אבל לא מזמן, ליתר דיוק לפני 16 שנה, בריטניה סיימה את המשחקים האולימפיים באטלנטה עם מדליית זהב בודדת (מתוך 15 בסך הכל) - שווה ליבול המוזהב שהשיגה המשלחת הישראלית באתונה 2004. ארבע אולימפיאדות אחר כך, חגגו השבוע בממלכה המאוחדת תצוגה ספורטיבית אדירה עם שלל של 65 מדליות, מתוכן 29 מזהב.

איך זה קרה? מעבר לכישרון, לאימונים ולחיבה הבריטית לספורט, וגם מעבר ליתרון הביתיות, הסיבה המרכזית לזינוק הבריטי בשני העשורים האחרונים היא כסף, כזה שמגיע מתוך החלטה ממשלתית להעלות את הספורט האולימפי בסולם העדיפויות הלאומי.

מו פראח עם דיוויד קמרון. הממשלה לא תפסיק את מימון ספורטאי העלית, צילום: אם סי טי מו פראח עם דיוויד קמרון. הממשלה לא תפסיק את מימון ספורטאי העלית | צילום: אם סי טי מו פראח עם דיוויד קמרון. הממשלה לא תפסיק את מימון ספורטאי העלית, צילום: אם סי טי

40 פני למדליה

נחזור קצת אחורה. ב־1993, שנה אחרי המשחקים בברצלונה, שהיו מבחינת הבריטים לא יותר מסבירים (20 מדליות, חמש מזהב), השיקה הממשלה בלונדון את הנשיונל לוטרי, המקביל לטוטו שלנו, ונקבע כי 28% מהרווחים יוקצו למטרות כמו קידום הספורט.

לקח ללוטרי קצת זמן לתפוס ולכסף קצת זמן להשפיע, וכך הסתיימה האולימפיאדה באטלנטה בפדיחה שהוזכרה, אבל בארבע השנים שלקראת סידני 2000 כבר הושקעו במשלחת האולימפית 60 מיליון ליש"ט, והספורטאים חזרו מאוסטרליה עם 28 מדליות (11 מזהב). 70 מיליון ליש"ט נוספים בארבע השנים הבאות הפכו באתונה ל־30 מדליות (תשע מהן מזהב). בנקודת הזמן ההיא ועל רקע הבחירה בלונדון לאירוח המשחקים ב־2012, הגיעה התפנית. לקראת בייג'ינג כבר זרמו לענפים האולימפיים 235 מיליון ליש"ט, שהיו שווים בסין 47 מדליות (19 מזהב), והשיא הגיע כאמור בלונדון, כאשר השקעה של 264 מיליון ליש"ט הניבה 64 פודיומים, כלומר כ־4 מיליון ליש"ט לכל מדליה, 9 מיליון ליש"ט לכל השמעה של ההמנון.

מרבית ההשקעה - 60% - הגיעה מהלוטרי, 7 מיליון ליש"ט נוספים התקבלו מספונסרים שונים וכמעט 40% מהכסף (כ־100 מיליון ליש"ט) זרמו מתקציב המדינה, כלומר ממסים. בחישוב פשוט, כל אזרח בריטי שילם בממוצע בכל אחת מארבע השנים האחרונות 40 פני כדי לממן את המשלחת האולימפית, ופחות מפני בשנה תמורת כל מדליה. שווה, לא? (יש לזכור כי כל אזרח גם שילם במצטבר כ־190 ליש"ט כדי לכסות את עלות המשחקים, שעמדה על כ־12 מיליארד ליש"ט).

כבר בשלב זה המסקנה ברורה: הגדלת ההשקעה הכספית, כל זמן שהיא מחולקת נכון ומנוהלת היטב, מניבה גם תוצאות. דוגמה הפוכה היא זו של אוסטרליה, שם טוענים כי כישלון המשלחת - שחזרה מלונדון עם 35 מדליות לעומת 46 בבייג'ינג - נובע מצמצום ההשקעה הממשלתית בתחום.

ואצלנו? בישראל הסתכמו הוצאות הוועד האולימפי לקראת לונדון בפחות מ־60 מיליון שקל, ולכך יש להוסיף עוד כמה מיליונים שמעביר הטוטו. אז נכון, אנחנו לא יכולים ולא צריכים להעמיד סכומים בסדר הגודל הבריטי, אבל ברור שהגדלת סכום זה ושימוש נכון בו הם ערובה להישגים.

Team GB באופניים. כמעט חצי מהכספים שקיבלה המשלחת ללונדון הופנו לחמישה ענפים: אתלטיקה, רכיבה על אופניים, שיט, גלישה ושחייה, אשר הניבו 35 מדליות, כלומר יותר מ־50% מהסכום הכולל., צילום: אימג Team GB באופניים. כמעט חצי מהכספים שקיבלה המשלחת ללונדון הופנו לחמישה ענפים: אתלטיקה, רכיבה על אופניים, שיט, גלישה ושחייה, אשר הניבו 35 מדליות, כלומר יותר מ־50% מהסכום הכולל. | צילום: אימג'בנק / Gettyimages Team GB באופניים. כמעט חצי מהכספים שקיבלה המשלחת ללונדון הופנו לחמישה ענפים: אתלטיקה, רכיבה על אופניים, שיט, גלישה ושחייה, אשר הניבו 35 מדליות, כלומר יותר מ־50% מהסכום הכולל., צילום: אימג

ממשיכים להעניק השראה

אגב, מעבר לחשיבות ההשקעה הכוללת במשלחת, המקרה הבריטי מגלה גם יחס ישיר בין הגדלת ההשקעה בענף מסוים לבין הצלחה בו. כך לדוגמה, כמעט חצי מהכספים שקיבלה המשלחת ללונדון הופנו לחמישה ענפים: אתלטיקה, רכיבה על אופניים, שיט, גלישה ושחייה, אשר הניבו 35 מדליות, כלומר יותר מ־50% מהסכום הכולל. עוד מתברר כי ההשפעה הגדולה ביותר של ההשקעה הכספית נרשמה בענפים האישיים ולא הקבוצתיים.

זאת ועוד, בעשור האחרון המודל הבריטי מבוסס על הגדלת התקצוב לאותם ענפים שהביאו הישגים אולימפיים, וכך ענפים מצליחים מקבלים יותר כסף, מה שמגדיל את הסיכוי להצליח בהם, וחוזר חלילה. במילים אחרות, השקעה ראשונית משמעותית מניבה הצלחות שנוטות למחזר את עצמן בהמשך. סיסמת המשחקים בלונדון, "Inspire a Generation" ("לשמש השראה לדור שלם"), נשמעת רלבנטית מאי פעם. אם המודל הבריטי ימשיך לעבוד, לונדון היתה רק ההתחלה. את הפירות הם יקטפו גם באולימפיאדות הבאות.

לאור ההישגים האדירים הזדרז השבוע ראש הממשלה דייויד קמרון, והודיע על הכפלת התקציב האולימפי לקראת ריו 2016, כך שיעמוד על חצי מיליארד ליש"ט בארבע שנים. אפשר להמר שגם מברזיל יחזרו ספורטאי הממלכה עם שלל מרשים.

מייקל פלפס. לפי "פורבס", עלות הטיפוח של מתעמל/ת צעיר/ה - כולל תשלום למאמנים, ציוד, השכרת מתקנים ונסיעות - היא לפחות אלף דולר בחודש, צילום: אם סי טי מייקל פלפס. לפי "פורבס", עלות הטיפוח של מתעמל/ת צעיר/ה - כולל תשלום למאמנים, ציוד, השכרת מתקנים ונסיעות - היא לפחות אלף דולר בחודש | צילום: אם סי טי מייקל פלפס. לפי "פורבס", עלות הטיפוח של מתעמל/ת צעיר/ה - כולל תשלום למאמנים, ציוד, השכרת מתקנים ונסיעות - היא לפחות אלף דולר בחודש, צילום: אם סי טי

השקעה משפחתית

לעומת המודל הבריטי, המודל האמריקאי מבוסס פחות על השקעה ממשלתית ויותר על השקעה פרטית - בשלב הראשון של משפחות הספורטאים ובהמשך של בתי הספר ושל מחלקות הספורט החזקות באוניברסיטאות ובמכללות.

לפי "פורבס", עלות הטיפוח של מתעמל/ת צעיר/ה - כולל תשלום למאמנים, ציוד, השכרת מתקנים ונסיעות - היא לפחות אלף דולר בחודש. כדי לגדל סייף או שחקן טניס שולחן אולימפי, נדרשים מדי שנה 20 אלף דולר ויותר. בשנים הראשונות הנטל הזה נופל באופן בלעדי על כתפי המשפחות, וגם זה משהו שיש להביא בחשבון בתכנון מודל אולימפי רב־שנים.

בהמשך, כשהספורטאים כבר נהנים מהחסות של הקולג'ים וגם ממלגות, הם אמנם מקבלים את כל התנאים הספורטיביים הדרושים, אבל מצד שני אין להם הכנסה. בנוסף, בשל ההשקעה בספורט, רבים מהם, שמסיימים את הלימודים עם תואר, לא יכולים לעבוד במקצוע שלהם, וכדי לקיים את עצמם הם נאלצים לעבוד בחצאי משרות ובעבודות משונות. עובדה זו בולטת במיוחד בענפים אישיים וקטנים כמו היאבקות, טניס שולחן או סיף, שבהם גם אחרי שההצלחות מגיעות, הספורטאים לא רואים כסף מפרסים ומפרסום. כדי שספורט אולימפי לא יהיה עוד תענוג השמור לעשירים בלבד, על המדינה בשיתוף רשויות מקומיות ומוסדות חינוך להשקיע גם בזה.

יוסאיין בולט עם שיא העולם.  משקיעים במה שיש יתרון יחסי, צילום: אי פי אי יוסאיין בולט עם שיא העולם. משקיעים במה שיש יתרון יחסי | צילום: אי פי אי יוסאיין בולט עם שיא העולם.  משקיעים במה שיש יתרון יחסי, צילום: אי פי אי

הכרה ממשלתית

אם נראה שהמקרים של ארה"ב ובריטניה לא ממש נוגעים לנו - אחרי הכל מדובר במעצמות מבוססות - שווה לבחון מה קורהבמדינות קטנות ועניות יותר. את הכוח של ג'מייקה בריצות קצרות אנחנו מכירים לא מהיום, אבל בלונדון האזור הקריבי כולו הפך לאורח קבוע על מסלול האתלטיקה, כשמדינות קטנטנות כמו איי בהאמה, סיינט קיטס ונוויס והרפובליקה הדומיניקנית מגיעות פעם אחרי פעם לגמרים ורואות את הפודיום מלמעלה. גרנדה, עם מספר תושבים נמוך מזה של אשקלון (כ־110 אלף) ועם תמ"ג שהוא בקושי חצי אחוז מזה של ישראל, חזרה מלונדון עם זהב ב־400 מטר. טרינידד וטובגו, שרוב האנשים לא יודעים איפה למקם על המפה, היא כבר מעצמה של ממש עם ארבע מדליות, מתוכן אחת מזהב.

איך עושים את זה? סר סבסטיאן קו, שעמד בראש הוועדה המארגנת של המשחקים, מייחס זאת לשלושה גורמים: רשויות ספורט שמנוהלות וממומנות היטב, מאמנים ברמה עולמית והכרה של הממשלות בחשיבותם של גיבורים ספורטיביים. לגבי הנקודה האחרונה, שווה להזכיר כי הצלחה אולימפית שמה את המדינה הזוכה על הבמה העולמית בהקשר החיובי ביותר. אם שמה של ג'מייקה נקשר תמיד במוזיקה טובה, הרבה סמים ולא מעט אלימות, היום האסוציאציה הראשונית למראה הדגל הג'מייקני היא של מצוינות והישגים. עבור ישראל, שכל כך נאבקת בתדמיתה בעולם, קשה לחשוב על דימוי מוצלח יותר מאשר להציג בפני מאות מיליוני צופים בעולם ספורטאי על הפודיום במקום חיילים במדים. אולי בלוטו יבינו את זה ויתחילו להשקיע כסף (שיש שם) בספורט האולימפי כמו שנעשה בבריטניה? בכל מקרה, בשורה התחתונה - הישגים אולימפיים עולים כסף, אבל שווים זהב.

תגיות

6 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

6.
השקעות לא נכונות
אני לא יודע מה איתם, אבל אני מעדיף נובל פעם בשנה. אקדמיה חזקה, ומדענים שמתוגמלים. מאשר חבורה של כמה אצנים שרצים ממש אבל ממש מהר. תודה, אבל חקר הסרטן והמוח יותר חשוב מקופץ לגובה ומקפיצה משולשת. נכון אלכס שטילוב עשה טוב על הלב ולי קורזיף חיממה את הלב בהופעות המכובדות שלהם. אבל תכלס אני רוצה מדענים, מהנדסים וחוקרים מהדרגה הראשונה בארץ, ולא מפריע לי שאין פה לא את פלפס ולא את בולט.
רפאל , תל אביב  |  15.08.12
3.
ההשקעה בספורט לא יכולה להיות מוצלחת כשבאמצע עומדים עסקנים של אגודות
הספורט הכי חזק בישראל אלו עסקני אגודות. לכל אגודה יש יותר עסקנים מאשר מאמנים וספורטאים גם יחד. פעם הפועל ומכבי וביתר קידמו ספורט עממי השקיעו בענפי ספורט אולימפיים וקידמו מועדונים. היום אין מועדונים יש רק מרכז אחד בדרך כלל בוינגיט או הדר יוסף ולשם צריכים לנסוע להתאמן. איזה מועדוני ספורט יש בבאר שבע? יש כדורעף חופים בבאר שבע? למה חסר חול? חסר ימי שמש? חסר כסף? לא, יש עסקנים שהחליטו שצריך להשקיע באצטדיון לקבוצת כדורגל כושלת. לא בבריכה לא בכדורעף ולא בשום ספורט אולימפי. רק בכדורגל, ממנו לא יצמח הרי כלום גם עוד 100 שנה. במקרה הטוב יהיה בבאר שבע מועדון שח מט, כי זול להקים אחד. אבל מועדון קליעה? סייף? כדורעף? תשכחו מזה.
המחדל אצלנו הוא העסקנים  |  15.08.12
2.
את הכסף צריך להשקיע באזרחים שיעשו ספורט
אם אזרחי ישראל יעשו יותר ספורט, אם בשיעורי בית ספר יהיה שיעור חינוך גופני כל יום, אם יהיו יותר מתקני ספורט לאזרחים, אנשים יחיו יותר שנים, יהיו יותר בריאים, יהיו יותר סבלניים (ידוע שספורט משפר את מצב הרוח), וגם כבונוס נצמיח כאן ספורטאים מקצועניים. עדיף להיות מדינה כמו נורווגיה שזכתה בכמות מינימלית של מדליות אבל עם אזרחים בריאים, מאשר ארה"ב שזוכה בהכי הרבה מדליות אבל ממוצע בריאות אזרחיה הוא לא טוב. דיי כבר עם המירוץ למדליות שלא תורם לאזרחים שום דבר!
אלון  |  15.08.12
לכל התגובות