ביקורת: האלבום "גלי צה"ל / קול הזמן"

סנטימנטליות היא לא מילה גסה בעיניי. במיוחד כשמעורב בכך רדיו, או הרדיו בימים שהייתי ילד. יש צלילים שמעוררים נוסטלגיה לשולחן המטבח בבית ההורים, לחדר שגדלתי בו או לתקופה שעבדתי בגלי צה"ל. אני מניח שאני לא היחיד.

קהל היעד: כל מי שגדל עם גלי צה"ל מתנגנת ברקע.

דבר המבקר: שנתחיל לנסוע יחד ברכבת הנוסטלגיה? קדימה, כולם לעלות. דווקא הקטע האחרון באלבום, "צה"ל צועד", של תזמורת צה"ל בניצוחו של יצחק גרציאני, יזכיר לכל אחד את שירותו הצבאי. זהו המארש הנמרץ הפותח את שידורי גלי צה"ל מדי שחר, ומוכר היטב לחיילים שנמצאים בסוף שמירת הלילה וכבר רואים את האור. "בוקר טוב ישראל" – הרי הוא "Vuelo" של חואן מרטין - פותח את הבוקר החדשותי, ואחריו מגיע הלהיט "Too Young To Die" של ג'מירוקוואי, או בשבילכם "מה בוער עם רזי ברקאי". ואחרי הצהריים אפשר להתפרקד מול קולה של יעל לוי ב"תמונה" של יצחק קלפטר, נעימת הפתיחה של "ארבע אחרי הצהריים".

יש עוד הרבה צלילים שיזכירו לכם נשכחות, שאספו יורם רותם, אבינועם קונייבסקי ודני קרפל. וגם טקסט מקסים של העורך המוזיקלי דובי לנץ, שמסביר מה זה בעצם אות פתיחה של תוכנית ולמה כל כך קשה לבחור אחד מוצלח. אבל כשזה נופל על האוזניים כמו שצריך – נוצר קסם של ממש, שיכול ללוות אותנו במשך עשרות שנים. יש כאן תמהיל רבגוני – מבטהובן, דרך אוסקר פיטרסון ועד פט מת'יני וסטינג. דורות של עורכים בחרו אותם כפתיחים עבור מאזיני התחנה הצבאית, חיילים ואזרחים כאחד.

עורכי האלבום החליטו לבחור רק נעימות ולא שירים, מה שהביא באופן פרדוקסלי לפסילתו של האות הוותיק בתולדות התחנה – השיר "במזרח זורח ורד" שפותח מדי יום את פינת העברית של ד"ר אבשלום קור, מאז 1977 (הליקון, 65 דקות).

› שורה תחתונה: אלבום נוסטלגיה למבוגרים ולחובבי רדיו.

"גלי צה"ל / קול הזמן"

Just Tell Me That You" Want Me" / A Tribute to Fleetwood Mac. למי שמעריץ את להקת פליטווד מק – על שני גלגוליה החשובים, הראשון עם פיטר גרין והשני באמצע הסבנטיז – זו ההזדמנות ליהנות מאלבום של ביצועים מחודשים לשיריהם בפי שלל אמנים והרכבים. את רוב הקאברים באלבום מבצעים אמנים פחות מוכרים, אבל אפשר למצוא שם גם את מריאן פיית'פול עם "Angel" ו־MGMT שמבצעים את "Future Games".