כפרת עוונות

החיבור בין השר יעקב נאמן ליום הכיפורים המתקרב היה הקלף המנצח בדרך שבה הסתיימה פרשת השופטת ורדה אלשיך. היה ברור לכל הצדדים שקשה לעמוד בפני הציווי היהודי המסורתי למחילה, לכפרת עוונות בין אדם לחברו - בין השופטת אלשיך לעורך הדין רפאל ארגז במקרה שלנו.

הקלף השני שהכריע היה ציווי יהודי נוסף האוסר הלבנת פני חבר. במקרה זה, נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס. שוב, היה ברור לכל הצדדים שיש לשמור על כבודו של הנשיא שכבר החליט להסתפק בנזיפה, ולהותיר את השופטת אלשיך על כיסאה. קבלת החלטה מנוגדת לגרוניס - כהעמדת השופטת לדין משמעתי או הבאת עניינה לוועדה לבחירת שופטים - משמעה הייתה סטירת לחי ופגיעה קשה במנהיגותו של נשיא בית המשפט העליון.

השופטת ורדה אלשיך | צילום: אלכס קולומויסקי

אלא שאל מול הנימוקים האלה, רצוי למנות את נימוקי הנגד שהובסו. האפלייה בין שופטים (אלשיך לעומת הילה כהן); פגיעה באמון הציבור שמשתאה (שוב) לדרך הסלחנית שבה מטפלת המערכת ביקירה אל מול החומרה שהיא מטפלת באחרים; הקלות היחסית שהיא מתייחסת להתנהגות חמורה כשיפוץ פרוטוקול בנסיבות של חוסר תום לב – האמביציה של השופטת להגיש תלונה משמעתית נגד עורך הדין; וגם - ההתעלמות מהחומרה שייחס להתנהלות השופטת – גם במעשה וגם ובעיקר בהסבריה לאחר מכן – נציב תלונות הציבור נגד השופטים, השופט אליעזר גולדברג.

באיזון הנימוקים לעיל, מוזמן כל אחד להביע עמדתו לגבי התוצאה הסופית. אפילו פשרה לא נמצאה כאן. למשל, העברת השופטת מתפקידה לתפקיד שיפריד ככל שניתן בינה לבין עורכי הדין שחתמו על עצומה למענה. אפילו את הצעד הקטן הזה לטובת תוצאה הגיונית יותר לא טרחו לעשות.

האם ראשי המחוזות שהובילו את הקמפיין הפסידו כאן? לא בטוח. אולי הם לא יצאו ומלוא תאוותם בידם, אבל קשה להתעלם משני הישגים שרשם לעצמו בעיקר עו"ד ראש ועד ת"א אפרים נווה. הראשון, הובלת מהלך גדול אגב גימודו של יריבו ראש הלשכה עו"ד דורון ברזילי. השני, יצירת הרתעה מול שופטים. קשה להניח שאחרי הסיפור הזה שופטים עדיין ייטלו לעצמם חירות מוחלטת בטיפול בפרוטוקולים. אם אכן השופטת תסיים את תפקידה בקרוב, הניצחון החלקי הזה יהפוך מושלם.