העידן הכי פחות אלים בכדורגל הישראלי

סוף פסוק תחילה: האלימות בכדורגל הישראלי בזמן הזה מתגמדת בשני מדדים השוואתיים: האחד ביחס למה שהיה בעבר בכדורגל הישראלי. השני, ביחס לאלימות בכדורגל העולמי.

נתחיל עם זה שלמרבה המזל הכדורגל הישראלי ממוקם נמוך בעולם בכל הקשור לאלימות כדורגל.

בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי – החל בערך בהקמת המדינה ועד היום — מסתמן מעבר מאלימות שמקורה במגרש עצמו ומחולליה הם השחקנים, לאלימות שניצתת ביציעים (חלקה מיובא מבחוץ אל האצטדיון) והאחראים לה הם קהלים מסוימים של אוהדים. המעבר אינו מקרי, הוא קשור היטב למה שמתרחש בשנים אלה בישראל ההולכת מתמסחרת ומפנה עורף לסולידריות חברתית.

ממחקר שאני עורך בנושא ההיסטוריה של האלימות בכדורגל הישראלי, עולה שבשנות החמישים והשישים בליגות הגבוהות והנמוכות כמעט מדי שבוע, נרשמו אירועי אלימות בין שחקנים לבין עצמם, ובין שחקנים לשופטי המשחק.

השחקנים התכתשו ביניהם, בעוד שהשופטים הוכו והרימו רגליים אל המחסה הקרוב באם היה כזה. בכירי השופטים דאז (השמות מצויים אצל הכותב) זכו למנת ידם ורגלם של שחקנים "שחלקו" על פסיקתם. יושב ראש איגוד השופטים התריע בפני ראשי ההתאחדות לכדורגל כי אם זו לא תרסן את השחקנים, שופטים לא יגיעו למשחקים. בתי הדין של ההתאחדות הרחיקו שחקנים לשבועות ולחודשים, אך האלימות לא חדלה. חלק מקהל הצופים הצטרף למהומה והתנפל על השופט ועל שחקני הקבוצה היריבה. אחרים סתם נהנו משתי הצגות בכרטיס אחד. נדמה היה כי האלימות בכדורגל הישראלי (שאליה התחברה שחיתות) היא ספחת שלא ניתן להיפטר ממנה. עד שקרה משהו שהעביר את ה"אחריות" לאלימות לידי קהל האוהדים.

כך כפי הנראה השתנו פני הדברים: בשלהי שנות השישים החל הכדורגל הישראלי להתמקצע. אף שעדיין ששרר בו קוד החובבנות, שחקנים החלו לקבל תגמולים בכסף ובעין. בו בזמן החלה גם נזילה של שחקנים לליגות בחו"ל. עכשיו היה לשחקנים מה להפסיד, ולהפסיד הרבה. שחקן שהואשם בהתנהגות אלימה עלול היה להפסיד בחומר (כסף) ובקריירה (רכישה על ידי מועדון בחו"ל). ואכן, שיעור האלימות בליגות הגבוהות ירד פלאים,

אלא מה, האלימות לא נעלמה, היא עברה ליוזמת הקהל ביציעים.

בדומה למה שמתרחש בכדורגל העולמי שעבר ועדיין עובר תהליך של התמסחרות, גם בישראל של שנות התשעים ואילך התעצמה זיקת האוהדים למועדון המקומי על חשבון הזיקה למרכז הארצי (הפועל, מכבי , בית"ר) ועל חשבון (אכן כך) הזיקה לנבחרת הלאומית.

הצלחת המועדון, בעיקר כאשר אירופה פתחה את שעריה לקבוצות ישראליות, הייתה לחזות הכל. בקרב האוהדים התעצמה הנטייה להגן על מועדונם מפני מתנכלים מדומים להצלחתו: שחקני הקבוצות היריבות ואוהדיהן, השופטים וגם ההתאחדות המקומית לכדורגל.

לאצטדיונים שבה הפוליטיקה שכבר נדמה כי נעלמה יחד עם המרכזים , בדמות שנאת האחר - הערבי. אף על פי כן ולמרות הכל, מה שהתרחש בשני מגרשים בעונה הקודמת הוא עדיין היוצא מן הכלל: האלימות בכדורגל הישראלי אינה מרשימה, יש לה אפקט רעשני גבוה הרבה יותר מעצם קיומה.

נ.ב. מי שמתיימר כי בכוחו לבער את האלימות, יתבונן לפני הכל במה שהיה ובמה שיש בעולם הכדורגל: לצמצם ניתן, לבער עדיין לא.

 הכותב הוא מרצה בכיר ופרופסור חבר באוניברסיטת בן גוריון בנגב. הוא כתב מספר ספרים על הכדורגל הישראלי ביניהם "כדורגל ולאומיות", "ממשחק לסחורה", "הוא איזה מלחמת מענגת" ועוד